הילדה דומין -  Hilde Domin 

הילדה דוֹמִין (בשמה המקורי הילגרד לוֹוְנשטיין) נולדה ב־1909 בעיר קלן שבגרמניה למשפחה יהודית משכילה ואמידה. אביה היה עורך דין ואּימה מוזיקאית. הזהות היהודית של המשפחה הייתה ידועה להילדה אך בחיי היומיום המשפחה לא ניהלה אורח חיים מסורתי או דתי. בשנים 1929-1932 למדה הילדה משפטים, כלכלה, סוציולוגיה ופילוסופיה בהיידלברג, קלן וברלין. היא הייתה מזוהה עם הרעיונות הסוציאל־דמוקרטיים ולמדה באדיקות את כתביו של מארקס.  את ארווין, בעלה לעתיד, פגשה באוניברסיטה של קלן. לאחר עליית הנאצים לשלטון הילדה דומין הייתה מעורבת פוליטית ומודאגת מאוד מהרוחות הרעות שנשבו במולדתה ולכן החליטה לעזוב את גרמניה יחד עם ארווין, הארוס שלה. הם היגרו לרומא ושם ארווין סיים את הדוקטורט שלו והילדה לימדה גרמנית. בשנת 1935 קיבלה את תואר הדוקטור. בשנת 1936 נישאו בני הזוג.  

עם פרוץ המלחמה, בשנת 1939, ברחו השניים לאנגליה ושם חיו בדוחק כשנתיים. הם ניסו להשיג אשרת כניסה לארצות הברית כפליטים אך הדבר לא צלח בידם. בשנת 1941, לאחר שחולקו להם כמוסות רעל למקרה של פלישה גרמנית, נמלטו בני הזוג מהתופת לרפובליקה הדומיניקנית והתקבלו שם כפליטים.  

הם חיו שם כעשר שנים. ארווין, בעלה של דומין, הועסק באוניברסיטה כארכיאולוג, והילדה דומין עסקה בעיקר בצילום ובתרגום. לאחר מות אימה, בשנת 1951, הילדה דומין החלה לכתוב את שיריה הראשונים תחת שם העט "הילדה דומין" (על שם הרפבוליקה הדומיניקנית שבה הם מצאו מקלט). לאחר כמה שנות נדודים בין אירופה לארצות הברית,  דומין חשה כי היא צריכה לחזור למקום בו המולדת היחידה שנותרה שלה, השפה הגרמנית, חיה ומתפתחת. בשנת 1954 חזרו בני הזוג להתגורר בגרמניה לאחר 22 שנות גלות. הם קבעו את משכנם בהיידלברג ושם חיה דומין עד ליום מותה, בשנת 2006. דומין זכתה בפרסים רבים והיא נחשבת למשוררת בולטת בגרמניה במחצית השנייה של המאה העשרים. באחת מהרצאותיה אמרה : "כפליטת מלחמה נרדפת לא יכולתי להביא ילדים לעולם. שיריי, אם מותר זאת, הם ילדיי".  

דומין היא משוררת יהודייה שנאלצה לברוח מגרמניה הנאצית אך לא הפסיקה להתגעגע לנופי המולדת. תמיד זרה אך מצליחה להכות שורש, להכיר ולהוקיר את המקומות שהגיעה אליהם, אשר העניקו לה בית. היא כותבת על הטראומה של גלות ופליטות, אך כותבת גם על כוחה של אהבה ועל הטבע כמרחב של ריפוי והשראה. שיריה מלאים בתשוקת חיים אך גם מיישרים מבט אל הבדידות הקיומית ואל המוות. דומין מקשיבה לצמחים וחיות ומנהלת סיפור אהבה עם נופים ועונות. 

 

דומין איננה משוררת של גולה מסוימת בהכרח אלא מדברת אל כל הגולים, הפליטים והמהגרים בעל־כורחם שמצאו מולדת בשפה. דומין שייכת לדור משוררים ממוצא יהודי, שהתחנכו על ברכי התרבות הגרמנית וכתבו בשפה הגרמנית ואשר בעבורם עליית הנאצים לשלטון ופרוץ המלחמה הם לא רק טרגדיה אנושית וסיכון כל היקר להם, אלא גם בגידת התרבות תוך יצירת שבר עמוק בזהות, ביכולת היצירה המלווה בתחושת אובדן משמעות.

דומין מכירה באהבתה למולדת, על אף הבגידה והשבר, ומצטטת באחד מהראיונות שלה את היינה : "אנו מבינים את משמעות האביב רק בחורף ואהבת המולדת מתחילה מגבולותיה". הכתיבה שלה החלה מאוחר בחייה, רק לאחר מות אימה והיא מתארת זאת כתהליך של לידה מחודשת בו היא מצאה מחדש את מולדתה בתוך השפה : "אני צעירה להפליא. נולדתי ב-1951. לא בגרמניה אם כי גרמנית היא שפת אמי". 

יכולתה של דומין לעמוד בתווך שבין גלות ומולדת, מבלי להכריע, היכולת שלה לאחות את הקצוות, לא למחוק חלקים מזהותה ולהמשיך ליצור על אף הדואליות הטראומטית, תוך תקווה ליצירת עתיד טוב יותר ואיחוי השברים, העניקו לה את הכינוי – "משוררת השיבה". ההחלטה לתרגם לעברית את קובץ שיריה הראשון, "רק ורד אחד כמשענת" , שראה אור בשנת 1959 , הייתה זכות גדולה עבורי ואני סבורה כי שיריה מביאים אל הקוראים בשפה העברית שירה משובחת, המשקפת עמדה קיומית של תקווה ותשוקת חיים לצד הטראומה.   

(דינה פון שוורצה)


רק ורד אחד כמשענת / הילדה דומין         

  Nur eine Rose als Stütze/ Hilde Domin 


אני מרהטת לי חדר באוויר 

בינות לאקרובטים וציפורים

מיטתי טרפז רגשות 

כמו קן ברוח 

בקצה הענף. 

אני קונה לי שמיכה 

מצמר רך של כבשים 

הצפות כעננים לאור ירח 

מעל לאדמה יציבה. 

אני עוצמת עיניים

ומתעטפת בפרוות חיות עזובות. 

רוצה לחוש בחול

מתחת לעקבות הקטנים

ולשמוע את רעש המנעול

כשדלת המכלאה נסגרת

בערבים.

אבל אני שוכבת

בתוך נוצות הציפורים

גבוה באין משקל

מסוחררת, לא נרדמת 

ידי מחפשת תמיכה ומוצאת

רק ורד אחד כמשענת.


אלמנט / הילדה דומין 

Element / Hilde Domin                                                             

כולם שוחים במים 

הללו


דגים

עם עיניים גדולות 

ופה עצוב

שוחים מסביבי

עצובים

ללא ידיים 

אוחזים ידיים


דגים


במים

בהם אני

טובעת


יום כחול / הילדה דומין      

Ein blauen Tag / Hilde Domin           

                            

יום כחול.


לא יאונה לך דבר מה 

ביום כחול.

יום כחול

הכרזת המלחמה 

הפרחים פתחו את ה'לא'

ציפורים שרו 'לא'

מלך בכה 

איש לא יכול היה להאמין

יום כחול. 

ולמרות זאת, מלחמה.

גם בימים  כחולים ניתן  למות 

בכל מזג אוויר

גם בימים כחולים את ננטשת

ונוטשת 

ללא חמלה 

ולא חומלים עלייך.


גם בימים כחולים

דבר לא ישוב  

איש אינו יכול להאמין: 

גם בימים כחולים 

נשבר הלב.


צהרי-האי/ הילדה דומין 

Inselmittag / Hilde Domin                                                                       

אנו זרים

מאי

לאי.


אך בצהרי היום, כשהים גואה

עד למיטתנו

והעבר

כשובל מי־ים

זורם מעקבינו

ועשבי הים המתים בחוף

הופכים לעצים זהובים,

אז לא אוחזת בנו עוד

רשת הזיכרונות.


אנו צפים

החוצה,

ודרכי הים המסמנות

של הדייגים

ומפות המצולות

אינן עבורנו עוד.  


הבל / הילדה דומין     

Abel / Hilde Domin


קום הבל,

יש להתחיל מחדש

מדי יום יש להתחיל מחדש

מדי יום צריכה להנתן לנו תשובה

התשובה הלא צריכה להיות קיימת.

אם לא תקום הבל

איך תוכל התשובה

התשובה החשובה היחידה

להשתנות

אנו יכולים לסגור את כל הכנסיות

לבטל את כל ספרי החוקים

בכל שפות היקום

אם רק תקום

ותשיב את הנעשה

את התשובה השגויה הראשונה

התשובה לשאלה היחידה

עליה היא ניתנה.


קום הבל, 

כדי שקין יאמר

שקין יוכל לומר 

שומר אחי אנוכי

וכי איך לא אהיה השומר שלך

בכל יום קום,

כדי שנהיה זה לזה

שכן אני כאן

הנני, אחיך

כדי שילדי הבל

לא יפחדו עוד

כשקין לא יהיה עוד קין.

אני כותבת זאת,

אני בתו של הבל,

מפחדת מדי יום,

מן התשובה, 

האוויר בריאותיי הולך ואוזל

בזמן שאני ממתינה לתשובה. 

קום הבל,

כדי שהכול יתחיל אחרת

בין כולנו,

הלהבות הבוערות,

האש המתלהטת ביקום 

צריכה להיות 

האש של הבל 

ובזנב הרקטות 

יבערו להבותיו של הבל.


המתרגמת דינה פון־שוורצה (מסתאי) היא ילידת מינכן, בת למשפחה של גרי צדק שעלו לארץ בשנת 1970. היא פסיכולוגית קלינית, אם לשלושה ילדים ומתגוררת בארץ. 

בשנים האחרונות תרגמה לעברית את שיריהן של משוררות יהודיות ששרדו את השואה והמשיכו לכתוב בגרמנית גם לאחריה. עד כה הוציאה לאור מבחר משיריהן של הִילדה דוֹמין ("רק ורד אחד כמשענת"), רוזה אאוסלנדר ("מילות גשם"), נלי זק״ש ("התכתבות: פאול צלאן – נלי זק"ש"; ״תהילים של לילה״), חנה ארנדט ("אני עצמי, גם אני רוקדת"), שרה קירש (״ארץ־עֶרב״) ומאשה קאלקו (״תחת קורת־גג זרה״).