אורלוגין
שבוע לפני החתונה הוא כתב לי עוד שיר אהבה, ושאל אותי אם אני חושבת שלכתוב שירים זה פחות חשוב מללמוד תורה. אמרתי: כמובן שלא. ידעתי שהסבתא שלו היא ממאה שערים, ושהיא הייתה בת שלושים ושבע בסך הכול כשהוא נולד, אבל לא ממש הבנתי שמבחינתו זה בסדר שאני אפרנס והוא יכתוב שירים. ניחוח המסורת נסך בי, ילדת קיבוץ, שיכרון רומנטי.
לדירת החדר וחצי שהוריי קנו הוא הביא שולחן כתיבה שחור ענקי יד 2 ואורלוגין שקיבל מסבתא שלו מתנת חתונה. תנועת המטוטלת שלו הרגיעה אותי. הצלצול הקצוב, המהדהד שלו שבה את לבי, במיוחד בלילה, כשחיות רעות טרפו את שנתי. הוא שיכך את געגועיי לפסנתר שלי, שנשאר בבית הוריי. הוא לקח אותי לזמן אחר, רחוק, למקום אחר, רחוק, וזה מה שרציתי אז יותר מכול.
עם הזמן התרגלתי לצלצולים שלו, וכבר לא שמעתי אותם, אפילו בלילה, כי ישנתי חזק מרוב עייפות. רק לאחר שנים, כשעברנו לירושלים, לדירה עם תקרה גבוהה, הוא הדהים אותי מחדש בצלצול מהדהד, מתרפק, חובק, צלצול שמגיע מארץ אחרת, רחוקה, כמו צפירת הרכבת.
מדי ערב שבת, כשאני הדלקתי נרות, היה בעלי עולה על סולם ומותח את קפיצי האורלוגין. חריקת הקפיצים התמזגה באנקות הכאב שלו, כי היו לו בעיות עם הגב, שבגללן היינו צריכים תמיד, אני והילדים, ללכת מהר יותר או לאט יותר כשהלכנו אתו ביחד. הוא גם היה שואל אותי למה אני קונה ספרים, הרי אפשר לשאול ספרים בספרייה, ובגדים אפשר לקנות ביד 2 ושיחות בטלפון אפשר לעשות בערב, כשזה עולה פחות. אבל את הקפה שלו הוא קנה בחנות מיוחדת. הוא כבר לא כתב לי שירי אהבה.
התגרשנו אחרי עשרים שנות נישואין, בין השאר משום שהוא לא רצה כבר לגור בירושלים. הוא אמר שהעיר הזאת חונקת אותו. כשהוא עזב הוא לקח אתו את האורלוגין של סבתא שלו, האורלוגין שראה הרבה דברים לא טובים אך המשיך להעניק בלי חשבון את צלצולו הקצוב, המרגיע. המסמר נשאר נטוש על הקיר השומם.
התכוננתי לרע מכול: לחיות בלעדיו ובלי האורלוגין, וכך לפגוש אותו ברחוב עם אישה צעירה ממני, בהריון. אבל ארבעה חודשים לאחר הגירושין היה לי חבר חדש, יפה תואר, שופע אהבה, נדיב, משעשע. ערב אחד הגרוש שלי צלצל ואמר שהוא שמע שיש לי מישהו, ושהוא רוצה לחזור לחיות אתי. הוא חזר וצלצל שוב ושוב כל אותו הלילה. לפנות בוקר הוא הגיע לדירתי, דפק על התריסים, ישב בחצר על הספסל וחיכה שאצא מהבית. אמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר. קבענו פגישה בחורשה מתחת לארמון הנציב. אמרתי לו שיש לי תנאים: שהוא יכניס לחשבון משותף שלושת אלפים שקל בחודש, לא אכפת לי מאיפה, ושהוא יביא אתו את האורלוגין. הוא הסכים.
ארזתי את הבגדים ואת החפצים של החבר החדש, נתתי לו אותם כשהוא נכנס אליי למחרת, ואמרתי לו שאני מצטערת, אבל אני לא יכולה להמשיך, כי אני חוזרת לחיות עם האבא של הילדים שלי. הוא החוויר, הוא לא רצה לקחת את החפצים שלו. הוא ביקש שאשאיר אותם אצלי בינתיים, עד שהמצב יתברר. לא הסכמתי.
הגרוש שלי הגיע עם האורלוגין. הוא ביקש שאביא לו סולם והעפיל עליו, משתדל להתאפק ולא לגנוח, הרכיב את האורלוגין על המסמר, מתח את הקפיצים וירד. כשהתחבקנו הוא אמר שהגב נהיה יותר גרוע והוא זקוק למזרון אורתופדי חדש.
במשך שבועיים הוא התאמץ מאד להיות נחמד, קנה לי ורדים אדומים, ואפילו כתב לי שיר אהבה. אבל אני שאלתי אותו אם הוא יכול לקנות מזרון אורתופדי ביד 2 וקפה בסופר, והייתי נבזית ונקמנית ככל יכולתי. - זהו, אי אפשר יותר, הוא אמר, וביקש שאביא לו את הסולם. הבאתי, והוא עלה, הוריד את האורלוגין בלי להשמיע הגה, והזמין מונית.
עשרה ימים לאחר מכן הוא צלצל שוב: - אני לא יכול לחיות בלעדייך. אני אוהב אותך. אני מוכן לכול. וכדומה. אמרתי בסדר, אבל עם האורלוגין. הוא בא עם האורלוגין. הוא ביקש שאביא לו סולם. הבאתי לו סולם. הוא עלה על הסולם והשמיע אנקות רמות. הוא תלה את האורלוגין על המסמר וירד ובכה. אני חיבקתי אותו ובכיתי. הוא גר אתי שבוע, ואחרי שבוע הוא אמר שהוא לא יכול יותר, ובקיש שאביא לו את הסולם. אמרתי לו שהוא יכול לקחת את הסולם בעצמו, רציתי לומר שהגב שלו לא מעניין אותי אבל לא אמרתי. הוא הביא את הסולם בעצמו ועלה עליו והוריד את האורלוגין והזמין מונית.
ככה זה נמשך במשך שלוש שנים, עד שנפרדנו סופית, כולל האורלוגין. עם השנים הכאב הלך והתפוגג, כדרכו של כאב. נפגשנו לעתים רחוקות מאד, בבר מצוות ובחתונות של הילדים והנכדים. בכל זאת באתי להלוויה שלו, אחרי הכול הוא היה האבא של הילדים שלי והסבא של הנכדים שלי. אמרתי להם שהייתי שמחה לקבל את האורלוגין.
עכשיו הוא תלוי בדירתי על אותו המסמר, תנועת המטוטלת שלו מרגיעה אותי. הצלצול הקצוב, המהדהד שלו מחבק ומחזק אותי, במיוחד בלילה, כשחיות רעות טורפות את שנתי.