גלות ירושלים
כשעזבנו את ירושלים בפעם השניה
לא לקחנו דבר. הזיכרונות היו כבדים מספיק,
והמחשבה על הגלות העתידית לא הותירה לנו
פנאי לארוז תיקים. ארזנו סיבות, פחדים,
מבטים ריקים. בתי משכה בידי ושאלה: מתי נחזור,
אבא? אמרתי לה: בעוד חודשיים, אולי בעוד חודש.
אהובתי לחשה לעצמה: מתי נחזור? לחשתי לידה:
בעוד שנה, אולי לעולם לא. בדרך לשדה התעופה
הם תלו שלטים המברכים את הגולים: "מי שעוזב –
לא היה כאן מעולם". לחשתי לבתי: מעולם. מעולם
לא היינו בירושלים. אבל היא נרדמה ולא שמעה.
קראתי אל תוך חלומותיה את הגרפיטי שכתבו המוחים
מתחת לשלטים: "רק מי שעוזב את ירושלים
יכול להתפלל לירושלים". ולחשתי לעצמי:
עדיף לצאת לגלות באביב. לא בחורף.
הקור נוקב. אומרים ששם יהיו סופות. לעולם
כבר לא אתרגל לקור שם. חבל שלא לקחתי לשם
את הסוודר החם.