במקום ההוא
לא. לא מקרוב, לא הרבה זמן. וגם לגבי הפרטים הביוגרפיים לא ידעתי כמעט דבר.
אבל כן. מאד כן. באופן עמוק.
איך להסביר.
נפגשנו בספר הפנים. כלומר בעקבותיו: במילים שכתבתי לו אחרי אחד הקטעים הקצרים שנהג להעלות שם מדי פעם. שתדע לך שאני לא עושה את זה בדרך כלל, אגיד לו כשנפגש לבסוף פנים אל פנים, לכתוב ככה לאנשים שאני לא מכירה, אבל המילים שלך נגעו בי ונכנסת ללב שלי. לימים יכתוב לי בחיוך, גם את לא רעה בכלל.
לא ידעתי אפילו איך הוא נראה. תמונת הפרופיל שלו בספר הפנים הייתה דמות דיוקנו של גבר בטוגה מרושלת, עירום למחצה, וכששאלתי ביאר שזהו דיוגנס "הכלב" וגם מה סופר על דיוגנס – ציניקן שבז לחומרנות ולמתירנות, הסתפק במועט וחי בחבית; איש עצמאי בחברה נהנתנית שבזה לו וגם העריצה אותו ופחדה ממנו, אבל הוא עצמו לא פחד מאיש, אפילו מאלכסנדר מוקדון הגדול ביקש שיזוז כדי שלא יסתיר את אור השמש; שראה בבעלי החיים את ידידיו ואת עצמו כאזרח העולם; שהלך עם פנס כי חיפש בן אדם ראוי לשמו. החותם שהותיר ניכר עד היום, סיפר לי, למרות שכל כתביו אבדו.
(מה אנחנו יודעים על הזולת. מה אפשר לדעת מתוך תמונות ומילים. במקום שראיתי זריחה ורוגע, דיבר הוא על ים ושקיעה ומפרש אחרון. איש איש ופרשנותו, כתב בחיוך עצוב. אבל מפגש פנים אל פנים תמיד שלם יותר מכל דרך אחרת, על כך הסכמנו שנינו מיד).
הולכת לי האצבע, כתבתי כעבור שבועות אחדים בסופה של התכתבות ארוכה במיוחד, אבוא אליך ונדבר. מהירה כברק באה התשובה: פירוט הכתובת, דרך הגעה מומלצת, והמילה האחת: מתי?
כשבאתי פתח את הדלת בנימוס אבירי מתוק. הוא היה גבוה ורחב יותר משדמיינתי, שערו הלבן השתלשל על גבו בתלתלים רכים, והעיניים היו מוכרות, כאילו באמת נפגשנו כבר בזמן ובמקום אחרים. חייכתי. ממרומי גבהו נרכן ולחץ את ידי, הביט בי רגע בסקרנות ערנית וחמה. נערונת, הייתי יכול להיות אבא שלך, צחק. בעדינות.
אבל אתה לא, צחקתי אליו בחזרה.
תיכנסי, אמר, ופער את הדלת לרווחה.
נכנסתי.
(מה יש לספר כאן, אני חושבת. אולי את עצם הדבר: שיש בית שבו ממתין לך מישהו, ואפשר לבוא ולדפוק על דלת והיא תיפתח, ולהיכנס. ואין צורך אפילו בבית, גם לא בדלת. ומה שמתרחש מכאן ואילך, אה, מה שמתרחש.)
התמונה שבה ועולה: חצר גדולה, גדושת צמחיה מוזנחת, נשקפת מחלונותיו של חדר גדוש ספרים ומיני אגרטלים ופרוטומות יווניות ופרחי פלסטיק וכרזות ממוסגרות. פסנתר כנף פתוח. חתולת אנגורה שמנה מתמתחת על ספת עור דהויה, שורטת אותה בציפורניים אדישות. אחר צהרים קיצי, אבל להט אוגוסט לא חודר פנימה – קרירות נעימה עולה מהמרצפות, מאוורר מסתחרר חרישית בפינה. שבי, אמר. התיישבתי בזהירות על כורסה רחוקה ככל האפשר מהחתולה. הוא ראה וחייך.
הוא בהחלט היה איש רואה. וגם שומע.
קשה עכשיו לזכור איך התחילה השיחה. אולי כי כבר היינו לגמרי באמצע, נותנים לזרמים להשיט אותנו מאירועי חיים ביוגרפיים אל הלכי נפש כמוסים, בין מחשבות על ספרים לטעמו המשובח של התה שחלט בשבילי. אפשר לדבר במונחים של נס ההתפשטות מכבלי הכללים המקובלים בשיחה בין אנשים, אבל אין בכך צורך. המשכנו התוודעות. נחתנו ברכות על קרקעית של צחוק. ואז השתנה משהו באוויר והסתכלתי לתוך הכאב בעיניים שלו, והוא נתן לי להסתכל ולא הגיף.
אחר כך קם והלך אל תוככי הבית וחזר כעבור דקות אחדות ושם בידיי דיסק, כבר לא שומעים היום דיסקים אבל זה מה שיש לי, אמר, כמעט מתנצל, ואני כמעט חיבקתי אותו ואמרתי, אני שומעת.
(אף פעם לא חיבקתי אותו. כלומר, גוף אל גוף. אבל חיבוקים לא מעטים שלחתי לו. והוא קיבל אותם, בתודה ולפעמים בהתרגשות, ונתן לי לראות שקיבל.)
חיבקתי את הדיסק בין כפות ידיי והסתכלתי בעטיפה. תצלום כד ישן בשחור לבן ועליו פרח לוהב באדום וזהב היה עליה, עמוק ובולע ובאופן מוזר גם מנחם, כמו אגרוף רך אל הסרעפת שאחריו במפתיע קל יותר לנשום. דקות ארוכות לא יכולתי להתנתק מהמראה, ואחר כך תליתי בו שאלה. הוא סיפר על המעצב: חבר קרוב, צלם ומשורר. את כל עטיפות הדיסקים שלו עיצב החבר הזה, אמר. אז נודע לי לראשונה שנחשב בזמנו לאמן חשוב, פורץ דרך, אף פעם לא התמצאתי במוזיקה ולא שמעתי על יצירתו וגם לא עד כמה השפיעה על דורות של מוזיקאים שהעריצו אותו ואת המוזיקה שלו, כלומר בעשורים מסוימים. בהמשך התוודעתי גם לסיפור הנפילה, ואיך השתקם ועבר לבית הזה במושב שרק בו יכול היה להרשות לעצמו לעמוד בדמי השכירות וגם לבנות אולפן הקלטות צנוע. ואת הבידוד שכפה עליו המעבר הזה. ואת המחיר.
(הו, אני חושבת, שימו לב לסגול הרועד מששו את הרוח היטב געו בעץ הוא ירוק ובצמרת מוריק עוד יותר והגזע מאכל מעט אך עודו אוכל בכל פה את לשד האדמה שאיננה נראית כאן לעין בעיר. שימו לב, מששו, געו היטב. כפליים לשאוף את האור, להאיר כל ענן, הוא עובר. והלילה לא יאחר.)
שבתי והסתכלתי בדיסק. הפרח הלוהב נדמה זורח בחדר, שאפלה התחילה להצטבר בפינותיו. הערב התחיל לרדת, וראיתי שהוא מתעייף. אני הולכת, אמרתי, אבל אחזור בקרוב. בואי, אמר, אהיה בבית, אני כבר לא הולך לשום מקום.
(רציתי והתכוונתי לחזור לביתו בהקדם. ולמרות זאת דחיתי: החיים הם תקופה לחוצה, הייתה הבדיחה החבוטה שלי, והיו אילוצי העבודה והמשפחה וסידורים כאלה ואחרים, שבועות של שפעת ונסיעות ופסטיבלים. אני אומרת לעצמי: לא יכולתי לדעת. אבל יכולתי. אולי אפילו ידעתי.)
באוטו קילפתי בלהיטות את עטיפת הניילון והכנסתי את הדיסק למכשיר. גיטרה חשמלית, עדינה מאד, התחילה שם, ואז הקול שלו: עמוק, נמוך, צרוד, חרוך בקצוות, יותר מדבר מאשר שר. לפעמים עולה פתאום לגובה מפתיע, ואז מתרסק בכמעט יבבה. מבטא בבהירות כל מילה, וראיתי שגם את הטקסטים כתב: מילים של אפלה, כאב ושיגעון ואימה, גדושות אירוניה מרה, אבל גם של חמלה וחסד ואיזה תום כמעט בלתי נתפס. בפעם הראשונה שהקשבתי, נרעשת, קשה היה לחבר את היקום הגועש הזה לפניו הפתוחות והמשועשעות של האיש שמשער ביתו יצאתי. אבל אחרי ששמעתי עד הסוף, ישובה בחניה ולא מסוגלת לעצור, וכיביתי, ונשמתי עמוק, אמרתי לעצמי: בוודאי.
כתבתי לו על הדיסק, על מה שעשה בי. הוא השיב. כתבתי גם על דברים אחרים, וגם הוא. והוסיף מדי פעם לשלוח לי, בנדיבות אין קץ, שירים שהקליט באולפן הביתי שלו; לפעמים אפילו סקיצות, או רק טקסטים. בחלוף השבועות והחודשים הזכיר מדי פעם, בבדיחות, שלל תלאות בירוקרטיות ומיני מכשולים שמיררו את חייו, ואני נזעקתי לסייע, אני לא אבא שלך, היה סונט בי, ואני הייתי מחזירה שאבא שלי יותר נחמד ופחות עקשן. ושנינו ידענו שזה לא נכון, הוא נענה ואיפשר בפשטות נדירה. אבל צריך להודות שבסופו של דבר לא יכולתי לעשות כלום.
(היה הגשר החם של המילים. וידעתי שאני לא יכולה לתקן, אבל כשהיה כותב שהן שימחו אותו, המילים, שנתנו לו יד והשכיבו אותו לישון עם חיוך, או רק תודה, הרגשתי שאין צורך בשום דבר נוסף. טעיתי.)
אני מתקשה לזכור מה חשבתי או הרגשתי כשנודע לי. ענן אטום, קהה ולח, ירד עליי. והמילים האלה גסות ומסלפות; הוא לעולם לא היה שר קלישאות שכאלה. ידעתי. לא ידעתי. אין מה להגיד על זה.
(והתצלום האחרון ששלחתי, כשכתב לי שאושפז, פרח לבן כמעט עד שקיפות ובלבו אבקני זהב, מלא אור ושקט, כתבתי, בשבילך, כתבתי. והנייד המתעתע סימן שהוא ראה. רק אחר כך נודע לי, במקרה ובעקיפין, שכבר לא היה מסוגל לראות.)
לא, אני אומרת למי ששואל. לא מאד מקרוב ולא הרבה זמן. וממילא, כמעט איש אינו שואל; מי יודע עליו ועליי מלבד העמודים הפרטיים בספר הפנים החתום. אבל עכשיו, כשאני הולכת זרה בין המוני אנשים מתחת לשמש הקשה אחרי העגלה שעליה מיטלטל הגוף העטוף והמצומק, כמה מצומק עכשיו, אני מדברת אליו בלבי ואומרת שכן, כל כך כן. כי נפגשנו במקום ההוא שמעבר לפרטים ולנסיבות, שבו רואים באמת ונוגעים בדרך שאי אפשר ולא צריך להסביר. ובמקום ההוא גם נישאר, אני אומרת לו כשמכה קול האדמה הנגרפת ומוטלת על המשטח, לא רואה ולא צריכה לראות כדי לדעת, כי במקום ההוא אין זמן וגוף ולא כאב ולא מרחק, רק אחר צהרים מתמשך אל תוך הדמדומים בחדר עמוס חפצים ומלא במבטים, והמילים, והקול החרוך, העמוק, ששר בשבילי שוב ושוב באוטו, כל הדרך הביתה.
*מתוך: השתדלות נוספת, פרדס, 2019
