הר

הר

                   איזה כוח הוא זה לאצור

   את היופי בלי לגנוח בלי להסגיר בלי להתענות בלי לברוח בלי להתפזר 

(יצחק לאור)

היא עוזבת את הבית שלה והולכת למקום אחר.

כלומר, לא אחר באמת. למשרד. אלא שתחילה יש לקחת את הכלב לווטרינר, כי אי אפשר יותר עם הכאב הזה, היללות הליליות הכבושות שאינן מניחות לישון. המבט שהוא תולה בה מעלה דמעות בעיניה, שהיא ממהרת להעלים ביד הנשלחת לליטוף ממושך בפרווה הסמיכה. לווטרינר, עוד הבוקר. ואם תאחר תאחר.

*

כמובן שאיחרה. ערימת המסמכים המתגבהת על שולחנה, מבטה הנוזף של סגנית המנהל. אצבעותיה נחפזות אל המקלדת, וכבר מוטחים בה הנתונים והמספרים והשאלות התובעות מענה, בזרם בלתי פוסק, וגם הטלפון מתערבב בזרם הזה, שוב ושוב. לרגע היא מתנערת לצלצל לבעלה: אל תשכח לגבי מחר בערב ולדבר עם השמאי וגם תתקשר בצהרים לאמא שלך יש לה היום יום הולדת. וחוזרת. עד שהכאב המוכר בעורפה וכתפיה מאלץ אותה להרים את ראשה, להתמתח, לגלות שכבר חלפו כמעט שלוש שעות. לקום. לגשת, כמעט בעל כורחה, אל החלון הפתוח. ואם תבוא עכשיו רוח גדולה ותסחרר ותיקח מכאן הכל. 

*

רק בארוחת הצהרים, על הדשא עם יתר המזכירות, משתררת רגיעה זמנית. סנדוויץ' אבוקדו, תה צמחים, וגם סיגריה. צחקוקים כבושים על מנהל המחלקה שיצא להשתלמות ועל מה שאמר או לא אמר לסגנית שלו. יפה לך המכנסיים האלה, איפה קנית, בקניון אתמול, במבצע. בחודש הבא יש יום כיף למחלקה. אולי. גם אמרו שתהיה ביקורת מהסניף הראשי. ועיניה נמשכות והולכות אל פריחת העצים. 

*

אביב בארץ, אביב תוקפני. בריבוי בלתי נתפס של צבעים וריחות הוא מצביע בחדות, כמעט בשמחה לאיד, על אפשרויות אחרות. מזכיר בלי הפסק את הדבר ההוא  רב היופי, שהיא קוראת לו הגעגוע ואחרים נותנים לו שמות שונים. מה, מה, היא אומרת, מה יכולתי לעשות אחרת. ומה עדיין אפשר לעשות, עכשיו. עכשיו האור ברמזור מתחלף. גִיבֶרֶת, צועקים מאחוריה, גִיבֶרֶת תיסעי כבר, מי נתן לך רישיון.

*

כמעט נטולת נשימה היא מגיעה כמעט בלי לאחר לאסוף את הילדים. למהר לקחת הביתה אותם ואת כל חפציהם. ערימת תיקי בית הספר, חליפת הג'ודו, בגדי הבלט, עוד עבודת קרמיקה - יפָה, מאד יפָה - שצריך להיזהר מאד שלא תישבר ואחר כך גם למצוא לה מקום בבית העולה על גדותיו. אמא, אפשר ארטיק. לא, אין זמן. בבקשה בבקשה בבקשה. טוב, אבל תזדרזו. ובזהירות. והנה כבר מוטחים תיקים לרצפה, עטיפות מתעופפות, אצבעות ופנים דביקות, כתם שוקולד גדול על חלוק הג'ודו הלבן.  

* 

בפתח הבית היא מזיזה הצידה בעדינות את הכלב המזנק עליהם בשמחה בלתי מרוסנת ואומרת שקודם כל שיעורים. חורקת בתוכה שיניים כנגד הידיעה שמוכרחים לשבת איתם, בעיקר עם הילדה שהמורה שלה התקשרה אתמול בערב ואמרה שבאמצע כיתה גימל הילדים כבר אמורים לדעת את לוח הכפל. צריך לפעמים לעבוד איתם בבית, הוסיפה המורה, ולחייה התלהטו מההאשמה הגלויה והיא מיהרה לענות בוודאי, תודה רבה שצלצלת. אבל הילדה, בעיניים מתחמקות, שוב אומרת ששכחה את היומן בכיתה. הכעס מתנפל ממנה לפני שהיא מספיקה לרסן, כמה פעמים אמרתי להביא אותו הביתה, איך אפשר ללמוד ככה, אני אצטרך לתת לך עונש ועכשיו שבוע לא תראי טלוויזיה וגם לא תלכי לחברות. ואז הדמעות בעיניים החומות שהנה דווקא מסתכלות בה, במבט של סוף העולם הגיע, והיא כמו תמיד נמלאת אשמה וצער ונכפפת לחבק ואומרת בסדר פשושית אל תבכי, תביאי מחר. אבל זאת פעם אחרונה ודי.

*

בערב, ליד השיש, נמשך הויכוח. כן, לא, אולי, וודאי, אבל. אבל היא מטלטלת את ראשה ומחזירה את עצמה אל הירקות הנקצצים בקפידה אל תוך הקערה הפרחונית. מלפפון. עגבנייה. שמן זית. מיץ לימון. שלוש ביצים מטוגנות על הצלחת הכחולה. קוטג' וגבינה לבנה. לחמניות ולחם זיתים פרוס. שוקו בכוסות הפלסטיק. התרופה של הגדול. כולם לשולחן, היא קוראת, האוכל מתקרר. רגליים שועטות, כסאות נהדפים, סכו"מים נוקשים, והמחאה הקבועה של הקטן, אמא את יודעת שאני שונא סלט.

*

לילה. שקט, סוף סוף שקט. אפילו הכלב כבר כמעט נרגע. האיש יושב עם הקפה שלו מול הטלוויזיה. המכונה גמרה, הוא אומר בלי להסיר את עיניו מהמסך, צריך להעביר למייבש. היא יוצאת אל המרפסת הקטנה, אל עינה האדומה של מכונת הכביסה הדוממת, ועוצמת אותה. אבל לפני שתתכופף אל הכבסים הרטובים היא משתהה. מדירות השכנים באים אליה בשעה הזו רק כמה אורות בודדים מחלונות הבניין הסמוך. מבטה מחפש את מעט הכוכבים שאפשר לראות מכאן. 

*

במיטה, ליד האיש הישן, היא מונחת מאחורי שמורותיה העצומות. ממקומות רחוקים חוזר ועולה בה האיש האחר. איש ששייך לאלה הרצים עד שהם נופלים, ולא חס על עצמו, אף פעם, ולכל התחנונים לפעמים כמעט בדמעות היה משיב באותה נחרצות שאין כזה דבר אין לי כוח. שלא הותיר לה אלא לחבק אותו מרחוק ולהתפלל לאלוהים שלא האמינה בו, ושעד היום איננה יודעת אם הוא האמין בו (פעם אמר בשקט נורא שבעולם כזה לא יכול להיות אלוהים, וכשהשיבה בְּרוֹך שאף פעם לא חשבה שיש הביט בה בכאב המוכר וכמעט בלחש אמר את ספקנית, מה). אבל גם האיש ההוא כבר הרחיק מאד, ואפילו הדבר ששרף לכל אורכו של המרחק הזה התעמעם בינתיים. היא כבר יודעת על זה יותר ממה שהיא מרגישה. ורק בחושך, בשקט, נדמה לפעמים שאפשר שוב. 

*

את השקט שוברים מלמולים טרופים. הקטן נאבק במשהו מתוך שנתו. היא חומקת מתוך השמיכה הזוגית, מחליקה אל חדרו. מדליקה את המנורה עם הפילים. הוא מתנועע בעצבנות, רגלו החשופה מחוץ לשמיכה. זה בסדר, היא מלטפת, אתה חולם. מבט ירוק נפקח אליה, מצועף, ואחר כך מצטלל, מחייך ונרגע. נעצם. היא מסיטה בעדינות את השיער מהמצח המיוזע, מניחה לידו את סוסון הפרווה הסגול. 

האם הדבר ההוא הממגנט המכמיר המסחרר הננעץ ומותח עוד ועוד קורא ומענה עד גניחה חנוקה עד פקיעה כמעט, האם הוא כאן עכשיו, היא חושבת. רוח אדירה, משברת-סלעים נושבת בחוץ. ברחוב כבר נשמעת נהמת משאית הזבל. כדור השמש מתחיל לעלות ולבעור אליה מבין חרכי התריס המוגף, ומיד אחר כך גם מתפרץ גשם. אבל היא הלא יודעת שאי אפשר לגעת בזה, לא ברוח ולא ברעש ולא באש ולא במים. ואחר כך קול דממה דקה.

*מתוך הספר:"דולפינים בקרית גת" (הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015)