לספר לה
אביגיל בלילה
היא אישה משעממת, והיא יודעת את זה. ספרנית יעילה באגף ללימודים קלאסיים של ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה על שם בלומפילד באוניברסיטה העברית. אבל חכמה; היא יודעת גם את זה. כדברי המשורר: "אני יודע, אני יודע הכל, אני שומע את עצמי לוחש לעצמי ניחומים". המשורר האהוב עליה, מי שכתב גם על הגעגועים ל"כאב המתוק של האהבה". היא יכולה לצטט שירים לרוב; היא מלאה מילים.
אביגיל יושבת ליד שולחן הכתיבה. אחת בלילה. ספל התה עדיין מלא, כבר קר, אבל היא עדיין מחזיקה אותו בין כפות ידיה. תכתבי, היא אומרת לעצמה בתקיפות. ותעשי את זה פשוט. בלי מילים אלגנטיות לערפל את הסיפור הזה.
מחוץ לעיגול האור הקטן שמטילה מנורת הקריאה שרויים כל הבתים בחשיכה גמורה, וכך גם היער וההרים שמעבר להם. ואיזו דממה. היא עייפה כל כך.
צלצול הטלפון מקפיץ אותה. בשעה כזו, רק מישהי אחת יכולה לצלצל.
"גַילִי!" הקול נמרץ וחם כתמיד.
"מרים. שלום."
"הערתי אותך? את נשמעת משונֶה."
"זה בסדר, לא הצלחתי להירדם. אבל למה את לא ישנה עכשיו?"
"אני כבר אשן בקבר" צוחקת מרים.
"לא מצחיק".
"בטח שכן. וגם לך לא יזיק לצחוק קצת. גם הפסיכולוג שלך אומר".
"את יודעת שאני לא הולכת לפסיכולוג".
"יודעת, יודעת. אבל אולי כדאי שתלכי, אני יכולה לתת לך מספר של מישהו טוב. תחשבי על זה. ובינתיים תגידי, מה שלום שירה? יש לה כבר חבר? את יודעת שהבחורים שלי היו שמחים לחטוף אותה!"
אביגיל מחייכת כשהיא חושבת על התאומים יפי-התואר של מרים. הם מבוגרים בשנה משירה, וכשהיו קטנים היוו שלושתם כנופיה מתוקה להפליא. זמן רב מדי עבר מאז היינו אצלם, חושבת אביגיל, מתגעגעת פתאום למטבח העץ הגדול והמואר של מרים, המוקף בכל הצמחים שאת שמותיהם איננה יודעת וריחם ממלא את האוויר הגלילי. "אני לא חושבת שיש לה, אבל מנין לי לדעת. היא בקושי מדברת איתי. אני הרי רק אמא שלה".
"מה רצית? אנחנו היינו בדיוק כמוה בגיל הזה."
"אני לא." הייתי צייתנית, אביגיל חושבת; עשיתי כל מה שרצתה האמא הבלתי נסבלת שלי. כמה שנאה את אמה כשהייתה בגיל הזה, כמה פחדה שתיהפך דומה לה.
"טוב, אותך תמיד עניינו רק ספרים. אולי היום את גם מתעניינת קצת באילן." אי אפשר שלא להצטרף לצחוק של מרים. לדברים מסוימים יש צליל של ליטוף כשהם באים ממישהי שחברה שלך כבר כמעט ארבעים שנה. "מה שלומו?"
"התמנה עכשיו לראש המחלקה. הרבה אדמיניסטרציה והוא מתלונן, בדרכו הבריטית. אבל נהנה מכל רגע. אנחנו רואות אותו עכשיו הרבה פחות." היא שותקת, זמן ממושך מדי. "ומה שלום הבחורים שלך?"
כמו תמיד כשהיא נשאלת על משפחתה, נסחפת מרים לאינספור סיפורים על בעלה ועל התאומים ובעיקר על כל הדברים החכמים והמצחיקים שהתינוק שלה אמר ועשה. אבל ברגע מסוים היא מבחינה בשתיקתה של אביגיל.
"גַילי, מה קרה?"
אביגיל שותקת. היא רוצה לספר למרים, אבל איננה מצליחה למצוא את המילים הנחוצות.
"זאת אדי, עדיין". מרים לא שואלת, היא קובעת.
אביגיל שותקת.
"תעזבי את זה, גַילי". קולה של מרים רך, ואביגיל מרגישה את הגוש המוכר עולה בגרונה. "זה לא יעזור לה. ולא לאף אחד אחר. זה נגמר".
"אני יודעת".
שתיהן שותקות עכשיו. יללה – של כלב? תן? – באה מההרים שמחוץ לחלונה של אביגיל. לבסוף חוזר אליה קולה.
"דיברת לאחרונה עם מישל? או עם ההורים של אדי?"
"צלצלתי למישל, לפני חודש בערך. הוא בסדר גמור. עובד קשה. עובר לגור עם החבֵרה שלו. הגיע הזמן, והיא באמת טובה בשבילו". אביגיל מתקשה פתאום לנשום כשהיא חושבת על בעלה של אדי חי עם אישה אחרת. אבל מרים אומרת את הדברים בפשטות, כאילו אלו חדשות טובות. היא צודקת, כמובן; זמן רב עבר. בכל אופן, מספיק זמן. אביגיל מכריחה את עצמה להמשיך להקשיב. "וגם עם חנה דיברתי לא מזמן, הזמנתי אותם לבקר." כמובן שמרים הזמינה אותם לבקר; כמו שגם אביגיל הייתה צריכה לעשות. "אבל הם לא באו. כנראה קשה להם, בעיקר בגלל התינוק."
מרים החכמה, אביגיל חושבת. התינוק, היא חושבת. והכל עולה מחדש.
"גַילי, לכי לישון. ותטפלי טוב בעצמך. אוהבת אותך. ותמסרי לאילן ולשירה נשיקות ממני."
"לילה טוב מרים. אני אוהבת אותך גם. ו... תודה."
"שטויות. תבואו לבקר בקרוב, את שומעת?"
מרים מנתקת, אבל אביגיל ממשיכה להחזיק את האפרכסת החמה קרוב לאזנה. לבסוף היא מניחה אותה בעדינות על המכשיר, ושבה ופונה אל הלילה ואל הנייר הלבן שעל השולחן.
מרים מתחת לשמים שלה
מרים מניחה את הטלפון. לרגע היא עומדת בסלון שלה, דוממת מאד, שומעת את השקט. אחר כך מתנערת ופונה למטבח, אוספת מוכנית בדרכה צעצועים מהרצפה ומניחה אותם בסל הקש הגדול. קוטפת מלוא החופן מנטה, לימונית ולואיזה מתוך עציצי החֵמר השופעים שעל אדן החלון, מכינה לעצמה תה ולוקחת אותו לכסא הנדנדה על המרפסת. זו השעה האהובה עליה, כשהבית ישן ואפשר לשבת לבד בחושך מתחת לשמים שלה. היא מביטה למעלה – הדובה הגדולה והקטנה, הקסיופיאה, חץ הצפון. מוכרים וידועים, שונים לגמרי מכל השמים האחרים שהתבוננה בהם במקומות רבים כל כך. השמים האלה ממלאים אותה, כמו תמיד, בתחושה עמוקה של שלווה והכרת תודה.
גַילי, היא חושבת, באיזה כוח גַילי נאחזת במה שעבר. לא מוכנה לסלוח לעצמה. מרים מצידה יודעת: מה שחייב לקרות, יקרה; כל אחד עושה מה שהוא יכול, לא יותר. לחשוב אחרת זו יהירות מטופשת. אמנם, מרים ראתה יותר מדי אנשים יקרים לה סובלים וגם מתים ביותר מדי דרכים לפני שיכלה לקבל את העובדה שהאהבה שלה לא תוכל להציל אף אחד. ואפילו כך, כשדובר באדי כל הודאויות הללו נעלמו בבת אחת, ומרים הושלכה לתוך מרד אלים ונואש כנגד מה שקרה. אבל היא נלחמה בתהום הזו, נחושה להיחלץ. חודשים ארוכים נדרשו לה כדי לשוב ולמצוא את השקט הפנימי ולקבל את האמת הפשוטה שאי אפשר לעשות שום דבר לגבי אדי. איך תוכל גַילי להבין ולקבל דברים כאלה? חייה המוגנים, המפונקים, לא הכינו אותה לזה. לא פלא שהיא ממשיכה לְענות את עצמה. אוי, גַילי.
מרים שותה את התה, חומו מתפשט בגוף ומנטרל את צינת הרוח על רגליה היחפות. היא מתבוננת בשמים. גַילי תעשה מה שהיא מוכרחה לעשות. בדיוק כמו אדי.
אילן בבוקר
כשהוא מתעורר החדר שקט מאד. רק כעבור זמן מה הוא מבין שאביגיל איננה במיטה. מביט בשעון המעורר, עוד שלוש עשרה דקות עד שיצלצל. עוצם את עיניו, וכמעט מיד שב ופוקח אותן. כדאי שיקום ויראה מה היא עושה. אבל לפני כן: מקלחת הבוקר, חולצת הכפתורים האפורה עם המכנסים בכחול עמוק, חגורת העור הדקה, גרבי הקרם, תחתוני הבוקסר בירוק-זרחני ששירה מכנה "הרדיואקטיביים". ובעצם כדאי שיעיר את שירה וימְנע – או לפחות ידחה – את מריבת הבוקר היומית שלה עם אביגיל. הוא נכנס לחדרה של שירה, נזהר שלא לדרוך על הספרים והבגדים הפזורים על השטיח, מתקרב למיטתה. רגע ארוך הוא עומד שם, מביט בה בשנתה. יפהפייה אמיתית נהייתה התינוקת שלו. הוא רוכן ומלטף את השיער הזהוב.
"בוקר, שירונת. צריך לקום."
במטבח ממתין לו כבר האספרסו שלו. הוא מנשק את אביגיל, מבחין בעיגולים הכהים מתחת לעיניה. אבל היא כבר לבושה ומוכנה לצאת.
"שוב לא הצלחתְ לישון?"
"אני בסדר".
הוא מתקשה לשמוע אותה, קולה חלש כל כך. הוא מתקרב. היא נסוגה, באופן כמעט לא מורגש, ומתחילה לסדר את הכלים הנקיים בארון מעל המדיח.
"אביגיל, זה נמשך כבר יותר מדי. לכי לדוקטור שוורץ שתתן לך גלולות שינה שיתאימו ליתר התרופות שלך. כבר היינו בסיפור הזה." הוא רואה את עורפה המתקשח ומוסיף ברכות, "בבקשה."
כמו תמיד, הנימה הזו בקולו מפרקת את ההתנגדויות שלה. היא מניחה לכלים ומסתובבת אליו. הוא רואה ונרגע. מלטף את גב ידה המונחת על השיש. אחר כך הוא מתיישב ליד הקפה והעיתון, משתקע בשגרת הבוקר האהובה עליו.
קולה של אביגיל מתפרץ. "צריך להעיר את שירה. היא תאחר."
"כבר הערתי אותה. נתתי לה עוד חמש דקות."
"אני בטוחה שהיא תרד בדיוק בזמן". מרירות חודרת לקולה.
"תעזבי. היא תהיה בסדר." אביגיל שותקת. "אַ-בִי..." הוא מעווה את פניו לעומתה והיא מחייכת בעל כורחה.
"נמאס לי שהיא מתייחסת אלי כמו לאמא החורגת המרשעת. הלוואי שתעבור כבר את הגיל הזה".
"היא לא מתייחסת אליךְ ככה. והיא ממילא גדלה מהר מדי, עוד נתגעגע לזמן שהייתה בת ארבע עשרה."
"אתה תתגעגע. אליך היא מתייחסת כמו לנסיך המקסים."
"אני באמת מקסים. ועכשיו אני חייב לדהור לאוניברסיטה פן אאחר."
בדלת הוא נותן לה את הנשיקה הקבועה ומחלץ ממנה הבטחה שתלך לדוקטור שוורץ. היום. תקוע בפקק הבוקר הקבוע בכניסה לעיר הוא חושב על הפעם האחרונה בה ראה את אביגיל ככה. מצבה אז היה גרוע בהרבה, כמובן, אבל היא הייתה גם צעירה ובריאה יותר. זוכר את הנדודים הסהרוריים שלה בלילות, הם גרו בדירה קטנה בקטמון והוא היה שומע את צעדיה וקם ומשכנע אותה לחזור למיטה. החבֵרה הזאת שלה, עדנה, הביאה אותה לזה. הוא לא אהב את עדנה, הג'ינג'ית הנרקיסיסטית והדרמטית שחשבה שאביגיל צריכה לעזוב הכל ולהיות איתה בכל פעם שעברה את אחד המשברים התקופתיים שלה. אבל למרות שניסה באינספור דרכים לגרום לאשתו להבין שמנצלים את הנדיבות שלה, אביגיל לא הייתה מוכנה להקשיב; לפעמים יכלה להיות עקשנית להפתיע. אלו היו חודשים איומים. רק אחרי שסוף סוף הצליחה להרות נענתה לבקשותיו והפסיקה לבקר את עדנה, מקבלת בשתיקה שנשים במצבה צריכות להתרחק מבתי חולים פסיכיאטריים. למרבה המזל, שאר חבריה של אביגיל שפויים. במחשבה שנייה, שאר חבריה כוללים רק את מרים, ואילן לפעמים תוהה אם ענייני הניו-אייג' שלה באמת ראויים לתואר "שפויים". אבל למרות זאת הוא באמת מחבב את מרים. והחיים שלה נראים טובים, לפעמים – בעיקר כשהוא מוצא את עצמו מוצף בכל הפוליטיקות המוכרות עד זרא של האקדמיה – הוא אפילו חושב עליהם כמעוררי קנאה. והעיקר, חֶבְרָתָה טובה מאד לאביגיל. נבקר אותם שוב בקרוב, הוא מבטיח בלבו לעצמו ולה.
הנייד שלו מצלצל, אחת הסטודנטיות שואלת אם יוכלו להיפגש, היא גילתה מסמכים שמעמידים את התיזה שלה באור חדש לגמרי וצריכה להתייעץ איתו איך להמשיך. בוודאי, הוא מחכה בסקרנות רבה לשמוע על ההתפתחות הזו. נלהב, הוא נסחף במחשבות על חיי הנשים בספרטה. הפקק משתחרר, הוא נוסע הלאה.
אביגיל חולמת
אבל האמת היא שלא הבקשות והתחנונים של אילן הם שגרמו לה לנטוש את אדי. גם לא מה שראתה בעיני הדבש שלו. זה היה החלום. היא אף פעם לא סיפרה עליו לאף אחד, לא העזה להגיד אותו בקול. אבל עכשיו היא חייבת. אביגיל מכריחה את עצמה לכתוב:
היא עומדת בתוך קרחת יער יפהפייה. העצים סביבה גבוהים מאד. החוּם העמוק של הגזעים הרחבים, העתיקים; הירוק הפורה של הצמרות המיתמרות הרחק מעליה. האוויר צלול, מעט קריר. אבל קרחת-היער רווית שמש. שָקט מאד, שליו. במרכז ילדה קטנה משחקת, רוקדת, צוחקת אל אביגיל, השמש בשיער הזהב שלה, מוארת כולה. צחוקה כמו מים, קל וקופצני. אביגיל עומדת, מתבוננת בילדה, מלאת רֹגע. לא, יותר מכך: באושר עמוק, שלם.
עד שהיא קולטת שמישהו נוסף נמצא שם. דמות בגלימה כהה עומדת בין הצללים מאחורי הילדה הקטנה. ברדס מכסה את ראש הדמות, או שמא צל, ממקומה של אביגיל אי אפשר לראות את הפנים או אפילו לומר אם לפניה גבר או אישה. הילדה איננה רואה את הדמות, פניה אל אביגיל. אביגיל נחרדת, דבר-מה אינו כשורה. ואז היא מבחינה בזה: הדמות אוחזת בידה חרב ארוכה, מעבירה אותה מיד ליד. לרגע נדמה שהדמות שוכחת את החרב, היא – עכשיו אביגיל רואה שזו אישה – לוטשת את עיניה בילדה. אביגיל יודעת שהילדה הקטנה נתונה בסכנה גדולה. מנסה להזהיר אותה, לרוץ אליה. אבל היא לא יכולה לזוז. לא יכולה לדבּר. לא יכולה לעשות שום דבָר.
היא יודעת היטב שזה רק חלום. אבל בפעם הבאה שתיסע למקום ההוא היא תצליח להכריח את עצמה להגיע עד לשער ואז תסובב את ההגה לאחור, כמעט באלימות, ובמכונית ירעים בעוצמה הרקוויאם של מוצרט כל הדרך הביתה. ולעולם לא תחזור לשם, וגם לא תהיה מסוגלת להביא את שירה לביתה של אדי אחרי שסוף סוף – כל כך שבירה ושקטה – אדי תחזור. היא לא תוכל להסביר, אפילו לא לעצמה. כמובן שלא לאדי. הן אף פעם לא ידברו על כך. זה תמיד יהיה שם, ביניהן, נוכח וּוָדאי כמו שרק מסירותן ההדדית הייתה פעם.
הודעה לאביגיל
הם חוזרים מהמסיבה השנתית של המחלקה להיסטוריה שיכורים מעט. לפחות אביגיל; נדירות הפעמים שהיא יוצאת לבלות (מלבד ההליכה השבועית שלהם לסינמטק) והיא אינה מורגלת בשתייה. שירה ישֵנה אצל אמא של אילן, וריקנות הבית מפתה. אחרי שהם שוכבים, בהתלהבות רבה יותר מהרגיל, אילן נרדם והיא שוכבת על גבה, שקועה במחשבות. אחרי זמן מה היא מסתובבת ומתבוננת בו. רוצה ללטף את פניו, מרסנת את עצמה שלא להעיר אותו, היא מדברת אליו בלבה. אומרת לו שצָדק, שזה כנראה אושר.
כבר די מאוחר בבוקר כשהיא יורדת למטבח, ריחנית מהמקלחת, מהמהמת לעצמה, ומבחינה בעינה המהבהבת של המזכירה האלקטרונית. היא מכינה לעצמה תה צמחים, מכניסה את העיתון, שותה את התה שלה, קוראת את העיתון. רק אז היא מקשיבה להודעה.
אביגיל ומרים על הסף
מרים פותחת את הדלת מיד. כאילו עמדה שם כל הלילה, מחכה. היא לא אומרת מילה, וגם לא אביגיל. הן רק עומדות שם, על הסף הרחב, נאחזות זו בזו, בעוד הזמן עצמו קופא ואחר כך נמס, מתעוות, נמתח עד לימים הרחוקים של ילדותן.
מרים זוכרת
ילדותן. היקום האינסופי ההוא, כולו, וכל הדברים שהכיל. השפה הסודית שהמציאו בשביל הפתקים שנהגו לשלוח זו לזו בבית הספר, מעולם לא נתפסו על ידי המורים שלא חשדו שתלמידות כמותן מסוגלות למעשים כאלה. מִשְלחות המחקר לָעמק מאחורי שורת הבתים האחרונה של השכונה: אדי מתכננת ומובילה אותן בתעוזה, גַילי מופקדת על הציוד המדעי (פנס, גפרורים, משקפת, מצפן, זכוכית מגדלת) ועל הרישום המדוקדק של כל התגליות בפנקס החום המשובץ, מרים עצמה אחראית על אספקת סנדביצ'ים שוקולד ומיץ פטל ונושאת תיבת האוצרות. הלילות הנדירים בהם הורשו לישון אצל אחת מהן, בדרך כלל אצל אדי (אמא של גַילי הייתה הורסת את כל הכיף והוריה של מרים לא עודדו אירוח של ילדים אחרים); הדיבורים והצחקוקים המהוסים אל תוך הלילה, המלחמה בכבדות העפעפיים עד שנכנעו, ובבוקר תמיד השוקו החם הנפלא וערימות הפנקייק של חנה. או הערב שבו נפגשו מתחת לחרוב העתיק ונשבעו בחומרה חגיגית לא להיות כמו כל בני-האדם הרגילים אלא לחיות תמיד חיים מעניינים ולעשות מעשים גדולים; גַילי, שבאותה תקופה הייתה נתונה תחת השפעת האוטוביוגרפיה של אלברט שוויצר, העלתה את הרעיון והשתיים האחרות אימצו אותו בהתלהבות עצומה. כל זה היה מזמן. מרים כמעט לעולם איננה חושבת על ילדוּיוֹת אבודות. שונאת סנטימנטליות. אבל עכשיו היא חוזרת לשם, רואה ושומעת בחיוניות מפתיעה את הילדוֹת שהיו פעם אדי וגַילי והיא עצמה. היא זוכרת הכל.
(אבל היא לא יכולה לזכור את הזמן הרחוק שבו אדי נישקה את אביגיל; היום המופז ההוא על הדשא, ראשה של אביגיל בחיקה של אדי, שתיהן צוחקות בטירוף למחשבה איך הצליחו לברוח מיום השדה של כיתות י'. מרים הייתה חולה, היא לא הייתה שם, ואף אחת משתיהן מעולם לא סיפרה לה על כך. וגם לא לאף אחד אחר.)
חנה בלוויה
חנה מסרבת לקחת כדורי הרגעה, מתעקשת לעבור את זה במלוא חושיה. והיא אכן חשה הכל בצלילות חריפה, כמעט בלתי טבעית. אבל מה בשם אלוהים יכול להיות טבעי בלקבור את הילדה שלך. היא אומרת את המילים הללו שוב במוחה, "לקבור את הילדה שלך", והן נשמעות כמו סיפור טראגי של מישהו אחר. והמילים המשונות שקלטה בחטף, שאמרה אישה זרה בתוך ההמון שהקיף אותה, כמה חזקה ואמיצה נראית אמא של עדנה; חנה לא מרגישה את עצמה חזקה או אמיצה. היא מסתכלת בגוף העטוף בתכריכים. כל כך קטן, כל כך דומם. לא כמו אדי, שהיא תמיד מלאת מרץ ולא יכולה לשבת רגע אחד בשקט. הייתה, יכלה, היא מתקנת את עצמה בתקיפות.
כולם מתחילים ללכת אחרי העגלה. צריך לתקן את שבילי הבטון האלה, חושבת חנה, יום אחד תתהפך כאן איזו עגלה וה... היא לא מסוגלת להמשיך. לא להשתמש במילה, לא לדמיין את התמונה. התהלוכה מגיעה ליעדה, למקום שבו מחכה הבור. היא מכריחה את עצמה להסתכל. אילו הייתה משגיחה טוב יותר על אדי זה לא היה קורה. אסור היה לה ללכת שולל על ידי השקט של אדי, השמחה שלה. הייתה חייבת לזכור כמה מסוכנים עלולים להיות הטוטאליות של אדי, הנחישות שלה, התום נטול ההגנות שהביא לכל כך הרבה התקפי בכי בילדותה והסתגרויות מרוחקות עד אכזריות כשגדלה. אבל חנה חשבה שהתינוק, אוי, התינוק. האִם הייתה זו ילדה, אדי פצפונת. או אולי מישל קטן. מישל היקר. היא רואה אותו עומד ליד הבור הפעור לרווחה, מסתכל. מנסָה לעקוב אחרי מבטו אבל העיניים שלה בורחות אל השמיים. ציפורים עפות שם, גבוה; האם הן בדרכן לפריז, לרחובות ולכיכרות הרחוקים שאדי אהבה כל כך? שטויות.
צליל העפר הנופל חזק באופן בלתי נסבל. כל היתר דומֵם. אחר כך הקדיש, המילים מוכרות כל כך ועם זאת כאילו נשמעות לראשונה. היא מודעת פתאום לבעלה הנאחז בידה, נאחז בכוח כזה שכבר איבדה כל תחושה ביד. איש מהם איננו בוכה, איננו רוצה לדבר.
אביגיל באה ללחוץ את ידיהם. שנים עברו מאז ראתה אותה חנה, אבל היא מזהה אותה מיד. באותה צלילות משונה היא רואה את השמלה האפורה של אביגיל, את קווי המרירות סביב פיה, את המצמוץ בעיניה היבשות, את טבעת הכסף הדקה עם הפרפר שעל הזרת; טבעת ילדותית להפתיע, שאיננה הולמת את המראה המסוגף של האישה שמולה. חנה נזכרת שגם אדי נהגה לענוד טבעת כזו. מזמן. אני כל כך מצטערת, לוחשת אביגיל, וחנה מהנהנת. מה כבר אפשר להגיד. תקופה ארוכה כעסה על אביגיל, שנטשה את אדי למרות שידעה היטב עד כמה אדי זקוקה לה ומתגעגעת אליה. בלתי נסבל היה לראות איך המשיכה אדי לחכות לאביגיל שתבוא, זמן רב אחרי שהיה ברור לחלוטין שאין בכך שום טעם. אבל בְחנה לא נותר כוח לכעוס. אביגיל הולכת, כמעט נמלטת. אנשים אחרים באים, אומרים דברי נחמה תפלים בקולות מהוסים, לוחצים את ידה, עוזבים. היא רואה את הדברים ממרחק גדול. אבל אז עיניים מופיעות מולה, עיני-ים בירוק ואפור של מרים. לחנה מתחוור שכמעט כל היתר התחמקו ממבטה, אבל מרים מתבוננת הישר אליה, ובעצב העמוק שבעיניה רואה חנה הבנה חרישית. זרועותיה של מרים מתרוממות ומחבקות את חנה, מחבקות בחוזקה. רק שם, בתוך החיבוק הזה, חנה סוף סוף נשברת ובוכה.
מרים יודעת
מרים גם היא יודעת. לילה אחד אדי מתקשרת, ומשהו בקולה גורם למרים לעזוב את ההמולה הרועשת של ילדים ואורחים וכלים, לעלות לחדר השינה ולסגור את הדלת. היא מקשיבה בתשומת לב. נפלא, היא אומרת לאדי. אני כל כך שמחה בשבילכם. מה קרה, אדי, תגידי לי. אוי, אדי. הכל יהיה בסדר. את תהיי פשוט נהדרת, וגם מישל. מה פתאום. רק תקפידי על התרופות שלך. לא. בטח שתהיי. את לא הראשונה ולא האחרונה להיות אמא במצב כזה. כן. אני יודעת, יקרה שלי, אני יודעת. איזו שאלה. אדי. אדי. אל תבכי. אני אוהבת אותך. נדבר בשבוע הבא? לא, אני לא אגלה. מחבקת אותך.
ככל שהיא פתוחה ביחס להריונות, להפלות, לסקס ולמשברים הרגשיים שלה עצמה – לפעמים עד כדי להביך – מרים דיסקרטית מאד ביחס לחיים הפרטים של אחרים. לגבי אדי, היא מרגישה אחריות מיוחדת להגן על הסוד. היא לא מספרת לאף אחד; בקרוב ממילא כולם ידעו, היא חושבת. אבל היא טועה. ולא רק לגבי זה.
אביגיל בדרך
בדרך חזרה מבית הקברות אילן נוהג. השקט במכונית סמיך, כאילו הם נוסעים דרך מנהרה של עננים. למרות שחם להפליא בחוץ. ברמזור אדום אילן מניח יד על ירכה. היא הודפת אותו. אין לו שום קשר לזה. הוא בקושי הכיר את אדי ולמרות זאת תמיד היה נגדה. אבל אחרי רגע עולה חרטה: זו לא אשמתו, הוא רק מנסה לעזור. היא פונה אליו, מנסה לדבר בעדינות.
"מצטערת. זה לא נגדך. זה..."
"אני יודע."
לא אתה לא יודע, אביגיל חושבת. אדי איננה. זה נגמר. ולא יכולה שלא להרגיש גם תחושה מתגנבת של הקלה.
כמה היא טועה, היא עוד עתידה לגלות. לא מיד, לא במשך זמן מה. בהתחלה קל להפתיע לא לחשוב על אדי. אבל פגישת המחזור המבחילה ההיא פותחת הכל מחדש. מאז ומעולם תיעבה אירועים כאלה, שבהם ילדים שהפכו לגברים שמנים ולנשים משועממות מצחקקים על העבר המשותף העלוב ומתרברבים בהישגי ההווה הפתטיים שלהם; אין לה שום כוונה להגיע. אבל ההזמנה נשארת תלויה על המקרר במשך שבועות, וכשמגיע המועד היא מוצאת את עצמה נוהגת לתיכון הישן. בקטע הכביש ליד בית הוריה של אדי היא מאיצה, והדופק עדיין מתפרע כשהיא מחנה את המכונית ויוצאת. רעש אינספור השיחות הסימולטאניות מתקיף אותה מיד בכניסה, והיא ממהרת להשיג לעצמה משהו לשתות. כמה מהנוכחים מקדמים את פניה בעליזות, אבל היא רק מהנהנת וממשיכה ללכת. עיניה מחפשות נואשות את מרים, אבל - כמו שניתן היה לצפות – מרים לא הגיעה. כשפתאום מתחוור לה שהיא מחפשת את אדי היא מנערת את ראשה, כמעט באלימות: את מטורפת, תשטפי פנים ולכי הביתה. עכשיו. אבל בדרך לשירותים היא עוצרת, מאובנת. אנשים מדברים על אדי. לא פלא, לא היו הרבה אמנים במחזור שלהם, ואף אחד עם סיפור עסיסי כמו שלה. כשהם מבחינים באביגיל הם אינם נבוכים כלל ועיקר, להפך, הם מחכים שתצטרף ותתרום כמה אנקדוטות על עדנה, ככלות הכל האם לא היו מרים והיא חברותיה הטובות ביותר? אביגיל רק בוהה בהם, ואחרי זמן מה הם עוזבים אותה לנפשה; היא תמיד הייתה משוּנָה. למרות שלא אמרה להם כלום – או דווקא בגלל זה – פניה בוערות כאילו ביצעה חטא מביש, חסר תקנה.
אחרי הערב הזה הם יבואו: לילות שבהם אילן ושירה ושאר העולם יישנו בעוד היא, ערה לגמרי, תיאלץ לנדוד בחוסר מנוחה בתוך הבית הנטוש, כשהחשיכה השותקת של העצים וההרים פולשת לתוכה. מחדר לחדר תלך, כל כך הרבה חדרים, מנסה להימלט מהבלתי נמנע. לבסוף תתמוטט, על כיסא או ספה, לפעמים אפילו על שטיח או רצפת עץ. אז ושם אדי תמתין לה. אדי, היא תאמר, ואחר כך תתחנן, אני מצטערת, כל כך מצטערת, אבל מה יכולתי לעשות, את יודעת איך זה היה, את יודעת איך אני, בבקשה תגידי לי. אבל אדי רק תביט בה בהבעה אטומה ותשתוק.
אדי, סוף סוף
אי אפשר עוד לדחות את הקץ: הגיע הזמן לכתוב את החלק של אדי בסיפור. אביגיל כתבה כבר את כל היתר. זה לא צריך להיות קשה כל כך, תמיד ידעת כל מה שהיא חשבה. לא תמיד. אז תתאמצי. לפחות את זה את חייבת לה. חשבי: מכתביה המתרוננים מפריז, מלאי התלהבות ופתוחים לכל הפלאות שהעולם ההוא הציע לה, בעיקר כשהפכה לתלמידתה של תיאודורה פארלי המפורסמת ואחר כך, אמרי זאת: למאהבת של פארלי. ואחרי זמן מה שתיקתה הפתאומית, המתמשכת. ניסיון ההתאבדות הראשון (היא מעולם לא אמרה ואת מעולם לא שאלת, אבל ידעת: זה היה קשור לאישה ההיא פארלי). עיניה הכחולות של אדי, זרות כל כך, בבית הוריה אחרי שהחזירו אותה לארץ. שיחות הטלפון התזזיתיות, באמצע הלילה, לפנות בוקר, המוזרוּת של מילותיה החרדות (והניסיונות הנואשים שלך לתת להן פשר). סירובה לקחת את התרופות שרשם הפסיכיאטר היקר-להחריד שאליו לקחו אותה. הניסיון השני, האלים יותר מקודמו, שהשאיר את חנה חבולה ושותקת. האשפוז הראשון. השחרור, הנס של אדי חוזרת, זהירה ואיטית, אבודה מעט במחשבותיה אבל עם אותו ההומור החד וחוֹם הידיים המחבקות, מציירת את האקוורלים היפים עד כאב (לא עוד הדיוקנאות ההם). ואז מישל, מישל המתוק והנדיב, שידע הכל ולא נבהל. התוכניות שלהם. בהמשך: ההתקף, האשפוז השני. קולו המאופק של מישל בטלפון מדווח מדי כמה ימים על מצבה של אדי, לא מציע אפילו פעם אחת שאולי תבקרי אותה שם. מישל צוחק, אומר שאדי בחוץ, שהם עוברים לגור בבית קטן במושב שבו יהיה לאדי גם סטודיו משלה. ואחר כך, מה שקרה אחר כך. המכתבים שהותירה היו ממוענים למישל ולהוריה; לא לךְ (ואת מעולם לא הצלחת להביא את עצמך לשאול מה נכתב שם).
אלו העובדות, חושבת אביגיל. עברת עליהן בלבך פעמים רבות כל כך. האם תתני לה לספר לך, סוף סוף, מה ואיך באמת קרה; אם רק תקשיבי, היא תעשה זאת, כמו שתמיד עשתה. אביגיל מנסה, באמת מנסה. אבל איננה מסוגלת. היא יושבת לבדה בחושך.
אביגיל מסיימת
ערימת הניירות על שולחנה. היא קוראת מהתחלה ועד הסוף. ושוב. אומרת לעצמה שעשתה כמיטב יכולתה כדי לספר הכול ועכשיו זה גמור.
אבל איננה מסוגלת להרפות. משהו עדיין איננו פתור. מה עכשיו, מה עוד, תעזבי אותי כבר, היא כמעט צועקת. אדי, מצידה, דְבֵקה בשתיקתה.
ימים חולפים. שבועות. אביגיל בחדרה של שירה, מנסה להכניס בו קצת סדר. חושבת על בתה ומחייכת, ואז נאנחת. היא מתגעגעת לתינוקת שלה, לריחה, למגע עורה כשהייתה נרדמת בחיקה; לילדה הקטנה, עם שמלת הפֵיה והשרביט הכסוף, שאחזה בידה בשמחה שכזו כשהלכו שתיהן לגינה. הן נעלמו מהר כל כך, משאירות לה את המתבגרת הזעפנית הזו שמצחקקת עם חברותיה מאחורי הדלת המוגפת ופונה לאמה רק כדי לבקש – לתבוע – כסף, מזון, שירותי הסעה. על מה יש לשירה כל כך הרבה לדבר עם החברות האלה שלה, תוהה אביגיל ברוגז, ואחר כך בצער. מחשבותיה נודדות. ואז היא מבינה: זה הסוף. היא לא מוכנה לקבל סוף שכזה לסיפור. עוצמת עיניים, משתהה לרגע ארוך, עד שהיא רואה את מרים מחייכת אליה. אביגיל מהנהנת. פוקחת עיניים ותולשת עמוד ממחברת החשבון של שירה וגורפת מהשטיח עט סגול שלבבות חרוטים עליו היא כותבת:
אבל למרות כל מה שקרה היא עדיין יכולה לשמוע את הקול האהוב קורא בשמה, לראות את ראשה בן התשע של אדי בוער אדום ופראי בשמש הקיץ ואת הכחול הלא-יאומן של עיניה פונה למעלה בציפייה להוטה כשהיא עומדת מתחת לחלונה של אביגיל. "גַי-לי! בואי כבר!!" צועקת אדי, מתעלמת מהשכנים ואפילו מאמה האורבת של אביגיל, "תפסיקי לקרוא ותרדי למטה תיכף ומיד, הכל מחכה לנו!!!"
*מתוך הספר:"דולפינים בקרית גת" (הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015)
