לא ביום אחד נבנה חודש מאי



ויגיע קרון האושר, 

יאחד פועלים שחורים של אביב, 

שועט לעבר הים, יתקרב

וכולם ידברו בו־זמנית

כקטנים מאז השואה. 

על בור הגאולה הסופית, 

שממנו צל כל הפארקים, 

ירוקים עולים למדבר המתבגר. 

גשש בדואי לוקח אותנו למים מתוקים,

גם מחזיר, מזכיר כי כולנו ילדים, 

ביחד נצטרך לצאת מזה וגם להישאר. 

פלנטה תהיה לזיכרון עלינו.



ובחודש מאי התבגרותנו ילדותית, 

ירושלים שנת תשעים ואחת, 

בהמונים גונזת ילדּות. 

בקסמי העיר על הראש נוחתת 

מחפשת אני מעט חום. 

והעיר לא זעה, 

ילדי שאול הצטופפו לידי

קשורים יחד כאחרוני הקפקאיים. 

והכחול כגלמוד שמימי 

נמזג בשווה בינינו,

מתגלגל מצחוק, 

כי לוחמים בעל כורחנו, 

הורים להורינו ולילדינו, 

רק תהיו לי ילדים טובים. 

זה מה ששמענו. ובקרון בכינו. 

אל בור הגאולה, פסל מילולי סופג, 

שבמילה עומד על שביל, 

במשפט פורט נפשות, 

בנידונות מסעיר, 

ואין לרשותן מדרך. 

מעליהן גשר שושנים קלויות, 

בסירובן לכפילות הרשמים, 

כתר הפיגועים במלחמות השלום.

פרפר הגבריות התחיל לזייף, 

זורק לחור המפוסל פירורי פועלים שחורים.

ובכל תחנות גאולת השירים, ירדנו.

כנדבות גנובות שלא קיבלו ילדינו גם עכשיו,

וניקלט בטיפות חלב, במנות החמות

נאכיל חתול, כלב, בעל וילדיו, 

ויהיו פרטנרים לרחצה 

במדבר אהבתנו.




מתוך: תסביך לאהבה, מאת נטלי גוטמן, הוצאת אינדיבוק, 2021.