הַשַָּׂפָה מְסַפֶּרֶת בִּשְׁלוֹשָׁה פְּסָעִים קְטָנִים

הַשַָּׂפָה מְסַפֶּרֶת בִּשְׁלוֹשָׁה פְּסָעִים קְטָנִים

א.

שְׁנַיִם שְׁנַיִם רָבִים

וְאוֹהֲבִים: אַשְׁרֵי אִישׁ 

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּרִגְעֵי כֹּשֶׁר רָבִּים

וּשְׂמֵחִים מַשְׁלִימִים זֶה 

אֶת זוֹ, מְשַׁרְשְׁרִים אֶת נִגּוּדֵינוּ כֻּלָּם

לְשַׁרְשֶׁרֶת אַחַת וְלִשְׁכִינַת

רִקּוּד הַמַּעְגָּל הָרִאשׁוֹן, לְגוּלָה

כְּמַטְרִיּוֹשְׁקָה שֶׁלֹּא נִפְתַּחַת, שֶׁמְּכֻנֶּסֶת

בְּעַצְמָהּ כְּרַז כַּדּוּר הָאָרֶץ. זָכָר

וּנְקֵבָה לֹא הָיוּ, נִזֹּנּוּ פַּעַם מִן

אוֹתוֹ מַעְיָן אַלְ־מִינִי

שֶׁל מַחְזוֹר דָּם מַלְאָכִי

שֶדַּרְכּוֹ הֶאֱכִילָנוּ אֱלֹהִים

טֶרֶם שִׁנָּה וּפִלֵּג אֶת חַיֵּינוּ

יוֹם אֶחָד 

עוֹד לִפְנֵי הַגַּן

הָחֵל מֵאַבָּא אָדָם

לְגוּף מְפֹרָק

Sprache erzählt in drei kleinen Schritten

1.

Je zwei streiten

lieben: selig Mann

und Frau die in vielen frohen

rechten Momenten einander 

ergänzen, alle unsere Gegensätze, 

Perlenschnuren winden zu einem Kranz, zur Muse

des ersten Reigentanzes, Murmel

öffne dich nicht, wie Matroschka, in sich

verkapselt, ein Rätsel wie die Erdkugel. männlich

und weiblich gab es noch nicht, man nährte uns 

aus demselben geschlechtslosen Quell 

engelgleichen Blutkreislaufs 

durch den Gott uns speiste

bis er unser Leben änderte spaltete

eines Tages

noch vor den Kindern

beginnend mit Abba Adam

in einen zerfallenen Leib

ב.

הַשִּׁיר נִדְחָף קָדִימָה וּפְנִימָה 

עַל יְדֵי הַנֶּפֶשׁ כְּפִי שֶׁרוֹאִים

בְּאָפְיוֹ וּבְצוּרָתוֹ ‒ נִכְנָס

אֵלַיִךְ סוֹעֵר בְּיִסּוּרִים, מִסְכֵּן

וְיוֹשֵׁב אֶצְלֵךְ לָאֳסָפִים, נִזְהָר

עַל הַסַּפָּה וּמְדַבֵּר מִתּוֹךְ חֻבּוֹ,

הֲרֵי קוֹרֵא מִמַּעֲמַקִּים.

וְאַתְּ מַאֲזִינָה וְרוֹשֶׁמֶת 

וּמְקַבֶּלֶת אוֹתוֹ, לֹא מְתַקֶּנֶת. רַק פֹּה

וְשָׁם שׁוֹאֶלֶת דָּבָר וּמוֹסִיפָה, נוֹעֶצֶת

אֶת הָעֵט שֶׁלָּךְ בְּתוֹךְ הַפֶּצַע שֶׁהוּא נוֹהֵג

לְחוּגוֹ כְּמוֹ מְחַזֵּר בְּרוֹמָן אַבִּיר אֶת אֲהוּבָתוֹ

הָאֲצִילָה שֶׁלֹא נֵאוֹתָה לְהַשָֹּגָתַהּ. ״בּוֹא, גַּלֵּה

יְשִׁירוֹת אֶת בַּעַל סִבְלְךָ, הָעֵד פָּנָיו שֶׁל 

הַמָּגוֹר וּזְרֹק אֹתוֹ מִּבֵּיתְךָ, שְׁמֹט קִסְמּוֹ ‒״

וּפֶן־יִצְטָרֵךְ לְהִתְגָּרֵד בְּחֶרֶשׁ

כּוֹתֶבֶת לוֹ אַת אֶת הַשִּׁיר שֶׁלּוֹ.

וּבַסּוֹף הַשִּׁיר מוֹדֶה לָךְ וּמוֹשִׁיט יָד 

שֶׁתֵּרָפִי גַם אַתְּ

מִמָּה שֶׁהוֹדֵיתֶם, כְּפִי שֶׁאֱלֹהִים

דּוֹרֵשׁ בִּתְפִילָה

2.

Die Seele schubst vorwärts, hinein 

das Gedicht, wie man an seiner Art 

und Form erkennt – es tritt bei dir ein, 

aufgebracht, voller Leiden, das arme, 

setzt sich zu dir, zur Auslese, bedacht, 

auf die Couch und redet aus dem Innern,

ja ruft aus der Tiefe.

Du horchst, notierst

und nimmst es an, verbesserst nicht. Nur hier

und da fragst du etwas, ergänzt, legst

deinen Stift in die Wunde, die es am liebsten 

umkreist wie ein Freier im Ritterroman seine edle

Dame die sich unerreichbar macht. „Komm, verrate

geradewegs den Herrn deiner Pein, bezeuge das Gesicht

der Furcht, wirf ihn aus dem Haus, ab seinen Zauber –”

und damit es sich nicht mit einer Scherbe schabt,

schreibst du ihm sein Gedicht. 

Und am Ende dankt dir das Gedicht, streckt die Hand aus 

dass auch du gesundest

an dem, was ihr gestanden, wie Gott

es fordert im Gebet 

ג.

לְלֹא תְּשׁוּקָה אֵין שִׁירָה.

תְּחוּשָׁה צוֹרֶבֶת שֶׁל מָה חָסֵר

וְצֹרֶךְ וּמִצְוָה לְקַבְּלוֹ, לִמְשֹׁךְ

אוֹתוֹ אֵלֶיךָ, אַף אִם בְּעֶזְרַת חֲבָלִים

כְּסִירָה שֶׁהִשְׁתַּחְרְרָה מֵהַגָּדָה אוֹ צֹאן

שֶׁהִתְרַחֵק בְּחֻצְפָּה בְּמֶרְחַב הַמִּרְעֶה.

וּצְעָקָה בִּלְתִּי־שְׁקוּלָה הִיא הַשִּׁירָה.

גַּסּוּת לֹא מְנֻמֶּסֶת שֶׁל מָה לְהַפְלִיט

וְאֵין מַחְסוֹם לְפִיהָ, גַּם לֹא בְּהַסְוָאָה

שֶׁל נִצַּן פֶּרֶג, אֵין מְרַסֵּן אֶת אֵשֶׁת 

הַיַּלְדָּה הַצָּדָה וְטוֹרֶפֶת לָהּ בִּלְשׁוֹן הַפֶּרֵֶא.

צוֹרַחַת לְאָדָם יָקָר שֶׁנֶּעֱדָר:

הוֹפַע! הֵן הוּא הִתְעַכֵּב בְּהֵעָלְמוֹ וְאַתְּ

אִחַרְתְּ בְּהַגִּיעֵךְ. וּבְכָל זֹאת ‒ הֶחְמַצְתֶּם

זֶה אֶת זוֹ לִשְׁנִיָּה שֶׁל כּוּךְ זָעִיר.

לוּ הֶחְזַקְתְּ אֶת יַד הַמַּחְמָל וְטֶרֶם חָמְקָה לָךְ.

לֹא־כֵן הַשִּׁירָה. הִתְמַזַּלְתְּ, מַדְמוּאָזֵל כִּי

הִיא צְעָקָה מְנַצַּחַת בְּהִנָּצְבָהּ וּשְׁבוּיָה   

בִּתְשׁוּקָה יוֹצֶרֶת חִתּוּךְ עֶצֶב יָרֵא וְיָפֶה:

אֵשֶׁת חַיִל לִתְשׁוּבָה לְכָל אֵבֶל.

3.

Ohne Begehren kein Dichten.

Brennendes Gefühl, da fehlt was, 

du brauchst es, musst es ‒ ist ein Gebot: an

dich ziehen, sei’s auch mit Stricken,

ein Boot, das sich vom Ufer löste, Vieh,

das frech in die Weiten der Weide entlief.

Dichten ist ungebundenes Schreien.

Ist das Schroffe, dreist, das dir entwischt, 

keiner verbietet ihm den Mund, auch nicht getarnt

als Mohnblüte, kein Dompteur zähmt das frauliche

Mädchen: jagt, reißt seine Beute in wildernder Sprache.

Ruft nach einem Abwesenden, geliebten Menschen:

Erscheine! Schau, er verzögerte sein Verschwinden, du

verschobst dein Kommen und habt euch doch verfehlt. 

Hättest du bloß festgehalten die Hand des Liebsten, bevor sie entglitt.

Nicht so die Dichtung. Glückwunsch, Mademoiselle, denn 

sie ist ein Schrei, siegreich, wo sie auf der Stelle steht, gebannt

in Begehren macht, was fürchtig ist, schön, einen Scherenschnitt:

Gretchen, die das Heldentum aller Trauer vertritt.