רוזמרי כותבת
אני ביתו הקטנה של אדונינו ישו,
נולדתי להיות קורבן.
זה מחזיק לי את הסלון לבן.
בנאדם צריך סיפור, כדי שהבית לא יתפרק.
גם נפטלין. בייחוד כשהספק ממאיר.
על המרפסת הזו ראינו שיירות בלויים
צועדים,
על השלג. לאן?
אמא רקמה כוכבים על ממחטה.
היה לה כבר את המת שלה. אתה מבין?
הפצע היה כבר פתוח. אתה נכנסת
וישבת בכיסא הריק
המכשף,
שותה עד תום ומכלה.
לא היה לך סיכוי.
אני בונה את זה עקום מראש.
אהבה יכולה להתקיים רחוק, מעבר להרים.
ויכולתי לחצות למזרח ל-24 שעות
והיינו ציור אקספרסיוניסטי
של טיול יום ראשון בפוטסדאם,
וכשסוף סוף השגתי לך את האישור,
הפכנו לתסריט גרוע של הטבע האנושי.
אני שומעת אותם צועדים בלילה,
חוצים את הטירגארטן. לאן?
אני קונה בטריות לנרות ב-KDW.
הם מחזיקים חודש לפחות.
*מתוך: ׳לילית, יומן חוף הגלות׳ (הוצאת ׳הוצאה עצמית׳, 2019).
