מתוך הפרק ״מעט שנות מעט תנומות״
"אני התחתנתי עם אבא שלך," אומרת לי אימא שלי בפעם האלף, "כי הוא היה גבוה. רציתי מישהו גבוה. לא רציתי שהילדים שלי יהיו קטנים ועגולים כמוני." קשר הנישואים שנכרך סביבה אחרי המלחמה, היה קשר שמילא אותה מרירות עוד שנים רבות אחרי שאבא שלי מת טרם זמנו למרות חוסן גופו. "אבא שלך בכלל לא היה איש בריא," אמרה, "הוא חזר חולה מהמלחמה. כשהתחתנו הוא כבר היה חולה. הוא אפילו לא ידע כמה הוא חולה." הדודה מרתה, שהייתה מיודדת עם אחיו של אבא שלי דרבנה את אחותה הצעירה, שחזרה מהמחנות בלי הוריה ובלי כסף ובלי משלח יד, להשתדך לגבר הנאה, שחזר אף הוא מיותם ושכול. על זה ועל כמה דברים נוספים אימא שלי לא סלחה לדודה מרתה ולא הלכה לבקר אותה בבית הקברות בימי הזיכרון. בכל זאת אני מאמינה, שלפחות לרגעים אחדים כשעמדה מתחת לחופה לצד אבי, לבושה בשמלה לבנה ארוכה ומחזיקה בזר פרחים לבנים, הרגישה אימא שלי שמחת הישג קטנה על הגבר החסון העומד לצידה ומתחייב לדאוג לה ולאהוב אותה.
[...]
אותה מאמע, שאבא שלי קרא לה בימיו האחרונים, הייתה יכולה להיות סבתא שלי ולשיר לי שירי ערש בהונגרית או ביידיש. בוודאי היה לה קול נעים כמו לאבא שלי והידיים שלה רכות למגע על מצחי. היא הייתה אופה עוגיות מתוקות ומכינה לביבות תפוחי אדמה מטוגנות, כמו אלה שאבא שלי היה מכין לפסח. לא, זה הרי בלתי אפשרי. המחשבה מסתבכת בעצמה: אם סבתא שלי הייתה יכולה לשיר לי שירי ערש, לא הייתי באה לעולם, אשתו הראשונה של אבא שלי לא הייתה נעלמת מחייו, ואימא שלי הייתה מתחתנת עם גבר אחר ולו רק כדי לצאת מהבית שגדלה בו. ובכל מקרה הייתה נעשית ממורמרת ואימא לילדים אחרים. מאמע של אבא שלי עדוית המטפחת שאיננה מסגירה ולו שערה אחת משערות ראשה, הייתה נשארת סבתא לאותה ילדה עלומה בת שנתיים או שלוש שאינני יודעת עליה דבר. ואני? אני לא הייתי מתהפכת עכשיו מצד לצד מזמרת לעצמי שירי ערש מעוררי חמלה.
[...]
כדורי שינה מייצרים חלומות חריפי מבע אבל ברגע הערות הם מפוגגים אותם כאילו לא היו. אחרי שינה מסוממת אני מתעוררת בכבדות, ומהזיע הראשון ועד הרגע שבו אני יודעת שחלמתי משהו, נעלם הכול ואני לא זוכרת כלום. לפני שנייה עוד היה החלום איתי, אבל יד נעלמה מושכת בזריזות את החוט שבקצה החלום וזה עף לו הרחק או מתפוצץ באוויר לפני שהספקתי לזהות את צבעו. מעט חלומות השתמרו איתי בשנים האחרונות. רובם רגילים, ונוחים לספוג כל משמעות שרוצים לטבול בה, ומאפשרים להבין דרכם את כל הדברים שאפשר להבין גם בלעדיהם. אבדן החלומות עצמו איננו מצער אותי, רק תעתועי הזיכרון. איך אפשר שיהיה משהו נוכח לפניי באופן כל כך ברור ובתוך כמה שניות נמחק? רק שובל הרגשה נשאר, אבל גם הוא מתאדה כשאני מנסה להיאחז בו. האם כך יעופו יתאדו להם מחשבותיי וזיכרונותיי? והשירים שלמדתי בעל פה? והאנשים שאהבתי לפני שנים? אמירה ונתי ורבקה׳לה ואבא. יש משהו זדוני באבדן החלומות, כאילו כוח מרושע הודף את הכיסא אחורה ברגע שהתכוונתי לשבת עליו. ואולי משהו דק יותר וערמומי שאין אחריו חבטה גדולה של נפילה לאחור, אלא עכירות וקהות ריקה. לפעמים אני זוכרת קרעי חלום, לפעמים קצת יותר.
*מתוך הספר תחרה הונגרית (2018 ספרא).
