אנשים שבקיר, פרק 1

נעילה

1

יעל דין בן עברי

הקול עולה למעלה, הוא חשב. היתה זו מחשבה מרגיעה, קצרה־סטקטית, בלתי־תלויה בדבר עצמו שהעסיק אותו. למטה שקט. הדירה שלו, שנעה על גבי שלושה חדרים קטנים ונפתחה אל חצר אחורית מקורה וסגורה וחצר כניסה מגודרת גדר מתכת של מעוינים המשולבת בבד ניילון ירוק כפול — היתה דירה שקטה, כי היא היתה למטה. מישהו פעם אמר את זה, מזמן, וזה נחרת כמו שדברים שוליים נחרתים פתאום בלוח הזיכרון ובקרנית העין. היה זה יום לפני שירדה. מישהו בוודאי ידרוש פירוט על כך, מספר לפחות. אבל בואו ניתן לזה להתפתח, נראה כיצד נבנים הדברים ואז ננקוב בסכום איבריו של הדבר.

בינתיים הוא חושב על כך שהקול עולה למעלה, כמו חום או קור? איננו זוכר, מיד יברר. הוא מטלטל את העכבר על גבי המשטח, מפרק כף ידו מונח על גבשושית הסיליקון השומרת, המשמרת, והמסך נדלק ברעש קטן של חשמל סטטי מתפרק. אלו היו הרעשים שלו, הרעשים שעטפו אותו ושאיתם היה מסכין. מעבר לכך כל רעש חדש היה נתקל בהתנגדות אלימה, נחסם, מודחק, מסולק מהבית אל מעבר לדלת, נסגר. הרעש הסטטי של המחשב היה מאלה שעטפו אותו באהבה. גם התחושה בידו כשהעביר אותה על גבי המסך, עקצוצים קלים באצבעותיו, היתה תחושה נרכשת, מוכרת ועוטפת. החום עולה למעלה. דברים מסתדרים. פיזיקלית. וזה כל מה שהוא צריך. עדות פיזית לכך שדברים עושים בסופו של דבר את מה שהם יועדו לעשות. גם הוא. אך זה תמיד מאוחר מדי, ונותר פה איזשהו רעד פנימי מאכל שגרם לראשו לנוע מעט לצדדים.

תחשוב על כדור פורח. הוא אוטם עיניים בכיווץ חזק ורואה שהחום עולה למעלה, מרים באטיות עיקשת את הבד הרופס, נע כמו כלב תחת שמיכה, מושך את הבד מעלה אט־אט ומותח אותו עד שהוא דחוס וזקוף וממשיך בעלייתו האטית.

המחשבה מרגיעה אותו. כל עוד הסל נוגע ברצפה, המעקב המוחי אחר התנפחות הבלון מרגיעה ומחממת את גופו, מעבירה לאט את הצמרמורות. הידיעה שכמו החום העיקש, גם הקול עולה למעלה, ליוותה אותו שנים בבית שבו גר. אביו ואמו גרו ברחוב המקביל, בבית שבו נולד, חולקים אותו בחדרים נפרדים, בקומות שונות, כאילו קיימת גדר הפרדה הנעה כל הזמן ביניהם. הוא דמיין את אביו הולך לחדרה של אמו עם כוס תה קר עם נענע וקרח, והגבול נע לפניו ונדחס, מאפשר לו להגיש לה את השתייה, להניח אותה על השידה שליד מיטתה, אך מיד דוחף אותו כמו קפיץ לאחור. הילוכו הדמיוני של אביו היה הופך להילוך מהיר אחורנית עד שהיה חוזר אל גבולותיו הטבעיים. אמו שכבה במיטתה כבר חמש שנים. מדי פעם היתה מתנערת ויוצאת החוצה ומחפשת אחריו ואחר דלתו, דופקת עליה בפראות ולבסוף פותחת אותה במפתח שלה ואז יושבת על המיטה שלו ובוכה. הבכי שלה כבר לא נגע לו. הוא רק שאב ממנו. הוא זכר כל בכי, כל תנוחת גוף ששהתה בה. ובכל פעם הדמעות החולפות על העור, שנראה כל כך רך, נפול ומקומט, גרמו לו רק בחילה. המחשבה כי אחת מהטיפות המלוחות האלה עלולה לחדור לו לפה בטעות, להיספג לו בלשון ולהגיע אל אזור הטעם החש במליחות, רדפה וצמררה אותו עד שחש ממש ברפלקס הקאה. באחת הפעמים שבכתה וניסתה לחבקו בכוח ברח לשירותים והקיא על הרצפה מיצי עיכול. ההתכווצויות נמשכו זמן־מה, גם התנועות הבלתי־נשלטות הפולטות אוויר ואנקות, ואחר כך זה נפסק. תמיד כשחש בכך הרגיש שזה יכול לא להיגמר לעולם. אבל בסוף זה נגמר. גם היא הלכה בסוף, אחרי כל המליחות הזאת.

כשהיה ילד ועוד חלק איתם את הבית ההוא, היתה בוכה בשירותים. אז היה רודף אחריה ומתחנן שתפתח לו את הדלת. הוא היה בוהה בריכוז בידית הפלסטיק בעלת צורת הרי"ש העגולה ביותר שראה מימיו. בוהה בה כל כך חזק כדי שתפתח, עד שבמהלך השנים היא נעשתה נפולה, והיה צורך להחזירה למעלה עם כל סגירת דלת. אחר כך היתה תמיד הדלת נפתחת לאט, חושפת רק חריץ, והיא ישבה שם תמיד על האסלה. הוא היה מתיישב שם מולה, על שפת האמבטיה, ומביט בה. הדמעות שלה היו תמיד נפרדות ומתפרקות והופכות לנחל המרטיב את כל הפנים ללא גבולות ברורים. הוא תמיד תהה על כך, האם זה כך אצל כולם? הוא עדיין לא מצא לכך הסבר ברור, מאחר שהאדם היחיד מלבדה שהוא ראה בוכה היה הוא עצמו, והרי יכול להיות שזה עניין תורשתי.

פעם נגע לה בלחי, כי כך חשב שנכון לעשות או ראה היכנשהו, וניסה לנגב את הדמעות על הלחי השמאלית שלה בידו הימנית. הרכות והחום של לחייה הפתיעו אותו, אך יותר מכול הפתיעה אותו הדביקות הלחה. הוא משך את ידו במהירות ולא עשה זאת שוב מעולם. הוא גם מעולם לא הבין על מה היא בוכה. הוא לא שאל והיא לא אמרה. משהו נראה לו שם מוזר, מוטה על הצד. בהתחלה היה אומר לה לעזוב את אבא שלו, והיא היתה מרימה אליו עיניים עייפות עם עפעפיים כבדי מים והיתה פותחת מעט את הפה. אבל היתה נפלטת משם רק יללת אנחה. לפני חמש שנים היא נכנסה למיטה ולא יצאה מאז. הוא היה יכול לדמיין כיצד נראה חדר השינה הזוגי של הוריו היום. החלונות סגורים והתריסים מוגפים ברובם. קימוטים של ניירות טואלט משומשים זרוקים על השטיח ובעצם בכל פינה על המיטה. ריחות של זִקנה ודחיסות שמזכירים לו את הבית של סבתא שלו, אמה של אמו, בוודאי שולטים שם. כוסות רבות של שתייה קרה - גבוהות, שקופות ומעוטרות בעיגולים כתומים וצהובים, המחקים באופן זול ובלתי־אמין הדפסי רטרו - ממלאות את כל שידת הלילה שלה, ועל הרצפה לידה נחות צלחות עם גוויות תפוחים ושאריות מזון עבשות, מוקשות ודבוקות, מהסוג שנכנס מתחת לציפורניים עד כדי דימום כששוטפים את הכלים אחר כך. היא נחה נפוחה על המיטה, עיניה גדולות, עפעפיה מלאי מים, ריסיה רטובים מאותם מים אשר אינם מטפטפים יותר אלא פשוט נובעים ממנה. שוכבת על צדה, גבה אל החלון ופניה אל הקיר. הוא היה חייב לברוח מהחדר הזה, שהיה קופץ מדי פעם לתודעתו. היה חייב לקרצף אותו משם עם איזה שיר שמושר בחוזקה או כל דבר אחר שאִפשר לו.

חמש שנים היא שוכבת במיטה. אוכלת, שותה, ישנה. חמש שנים אביו מביא אליה את מזונה ובסופי שבוע מפנה את השאריות. סידור נוח לשניהם, חשב, אלה שבכל שלושים ומשהו שנות נישואיהם היו דבוקים זה לגב זה במין דבק בלתי־ברור שמנע מהם להביט זה בזה ולראות. עכשיו הוא צריך למרק את מוחו מהם.

היום היא יורדת אליו, והפעם הוא יפתח לה את הדלת כמו שהסכימו ודיברו במהלך השבועיים האחרונים. היום היא תיכנס והוא ישב בחדר האמבטיה, מאחורי דלת אחרת, דלת עץ ולא פלדלת מסיבית מעוטרת בידית חיצונית מלבנית או מרובעת וידית פנימית בצורת רי"ש. האדם הראשון חוץ מאביו ואמו שידרוך על אותן מרצפות מרובעות ומנוקדות שעליהן הוא דורך. ולשם כך דרושה הכנה. הוא שוטף כל יום במהלך השבוע האחרון את הרצפה, כדי שכשישטוף אותה היום תהיה נקייה בוודאות. כל דבר מונח במקומו. עכשיו, כשנרגע קצת, הוא עובר בחדר המגורים ונוגע באצבעותיו בספה, באופני הכושר. הוא דוחף את האופניים מעט אחורנית והם חורקים על הרצפה. הרעש של הילדים מהגן הציבורי שמול הבית מבהיר לו שהשעה עכשיו חמש או חמש וחצי, ובעיטות הכדור שהתחילו היום מוקדם מהרגיל גורמות לרעד לשוב. הוא מזכיר לעצמו שהרעש עולה למעלה, כמו החום, ושוקל להכניס זוג אטמים חד־פעמיים לתוך אוזניו, אך מוותר לטובת האוזן הזקוקה לאוורור תמידי ולייבוש. בפעם האחרונה שהשתמש באטמים שרט את פנים אוזנו הימנית ולא ישן כמה ימים מפחד דלקת, עד שעבר הכאב. הפעם יוותר על אטמים, חישב. הוא ישב על הספה, נושם. עוד בערך שלוש שעות היא צריכה להגיע. יהיה כבר חושך כשהיא תדפוק על הדלת. הוא יכול לשמוע את הקול המחויך שלה מעבר לפלדלת לוחש: "נו, אז היום תפתח לי?".

*פרק ראשון מתוך הספר: אנשים שבקיר / יעל דין בן־עברי