רות לורנד היא פרופסור לפילוסופיה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, המתמחה בפילוסופיה של האסתטיקה. במחקריה ובפרסומיה הבולטים עסקה פרופ' לורנד במהות היופי, הסדר ואי הסדר, בפרשנות ובהערכת האמנות ובתחום ההתמחות המשני שלה – היסטוריה של הפילוסופיה במאות ה-17 וה-18. במחקריה האחרונים עוסקת פרופ' לורנד בחקר המושגים. מלבד ספרי עיון פרסמה פרופ' לורנד גם ספרי פרוזה ושירה. הרומן ״תחרה הונגרית״ הוא הרומן הראשון שלה (ספרא). קדמו לו (מלבד הספרות האקדמית) קובץ סיפורים בשם ״מועד א״ (ספריית פועלים 1977) וקובץ שירים בשם ״שיעור במטפיזיקה״ (עם עובד, 2008).
-״תחרה הונגרית״ הוא רומן המתאר מסע של אישה חיפאית, דור שני, להונגריה כדי לסגור את חשבון הבנק של אמה שנפטרה. על מה הספר בעצם?
הספר הוא על אודות מסע במרחב (מחיפה לבודפשט) וגם בזמן (עבר-הווה). המספרת מחליטה על כמה משימות שהיא רוצה למלא במסע ומצליחה בכך רק באופן חלקי. התהליך מעורר זיכרונות, מחשבות ותהיות על חיי המשפחה, חברות ואהבה, על בית בהקשריו השונים ועל מורכבות החיים. במובן הזה אין לספר נושא מוגדר.
-אי אפשר לחשוב על סגירת החשבון בסיפור ועל כספי הפיצויים מבלי לחשוב על כפל המשמעות של לסגור חשבון. מה המשמעות של הנסיעה עבור הבת הישראלית, הצברית, שהיא גם בת לניצולי שואה?
לנסיעה אין משמעות אחת מוגדרת. אמנם אחת המטרות היא לסגור את חשבון הבנק של האם והמניע לכך הוא רגע עמום של תחושת צדק, של סגירת חשבון מטאפורית, אך גם פתיחה של הקשר עם המשפחה, הילדות, שפת האם והחיים האחרים שהיו יכולים להיות. המספרת היא אמנם ישראלית, אך באופן עקיף היא גם בת לתרבות אחרת בעיקר מפני ששפת האם שלה היא הונגרית. השפה מקשרת את המספרת אל מולדת אבודה שמעולם לא הייתה שלה, ובכל זאת היא קשורה אליה ומחפשת בה בית לנוח בו ולהרגיע את המתחים המורכבים של יחסי המשפחה, האהבה ויחסיה לגופה ונפשה.
-שם הספר ״רקמה הונגרית״ הזכיר לי את השיר ששרה חוה אלברשטיין, ״כולנו רקמה אנושית אחת חיה״. בהקשר של שואה זה טראגי. למה בחרת בשם ״תחרה הונגרית״?
תחרה שייכת לשפת העיצוב של התרבות הישנה. קישוטי תחרה היו כמעט בכל בית מזרח אירופאי והם סממן מובהק של תרבות הבית ההונגרי. הסיפור עצמו הוא מעין תפירה-סריגה מורכבת מפרטים רבים, מעין תחרה של סיפור החיים. יש בשם גם ממד אירוני כלשהו, מפני שקישוטי התחרה הם יפים, עדינים מרגיעים ויוצרים אשליה של אווירה נינוחה. ספור המסע של המספרת איננו כזה.
-יש הרבה משפטים בספר שציינתי לעצמי בהתרגשות, והם פיוטיים כמו שורות בשיר. האם גם השירים שלך מתכתבים עם נושא השואה ודור שני? האם הכתיבה הלירית הובילה אותך אל הפרוזה?
בספר השירים שלי ׳שיעור במטאפיזיקה׳ יש התייחסות לשואה, אם כי לא באופן ישיר. לדוגמה, בשיר ׳הֹר הָהָר׳ מטייל הדובר בצפון קרוליינה למרגלות הר שנקרא Grandpa Mountain. הדובר רוצה לקנות את ההר כדי שיהיה לו סבא, והוא מוכן לתת תמורתו את מישור החוף ומדבר יהודה: ״אם היה לי סבא/ הייתי נוגע מעל לראשו בשמים״. אין כאן שואה באופן ישיר אבל יש תחושת חסר עמוקה. בשיר אחר בשם ׳חלב ציפורים׳ מזכיר הדובר את צעדיו הראשונים עם הוריו: ״יד מימין מִספר כזה יד משמאל / מִספר כזה --/ מִספרים ראשונים.״ ויש רמזים כאלה גם בשירים אחרים.
שירים וסיפורים אהבתי מילדותי ואינני יודעת מה קודם למה. הפרסום הספרותי הראשון שלי הוא קובץ ספורים. אמרו לי שהסגנון שלי בסיפורים הוא שירי, וגם אמרו לי, שיש בשירים שלי ממד סיפורי. אולי כולם צודקים...
-התנסת בכתיבה אקדמית, בכתיבה ספרותית של סיפורים קצרים, כתיבת שירה ופרוזה. באיזה סוג כתיבה את מרגישה הכי בבית?
כל כתיבה מכל סוג קשה לי ביותר, למרות שאומרים לי שהכתיבה שלי נראית זורמת. יש לי יחס ביקורתי למילים הכתובות ויחד עם זה, אני חיה בתוך המילים ועם המילים. הלוואי ויכולתי לכתוב מוזיקה: אני מנסה ליצור מוזיקה במילים, גם בכתיבה האקדמית וגם הספרותית. אלה החיים הכפולים שלי. הזיקה הספרותית שלי קודמת בזמן, כי הכרתי ספרות ואהבתי ספרות לפני שהתוודעתי לפילוסופיה. ׳להרגיש בבית׳ פירושו בדרך כלל ׳להרגיש בנוח׳, אבל מה יעשה מי שגם בבית שלו לא מרגיש כל כך בנוח? המילים הם הבית שלי, אבל הקושי הוא גדול בכל סוגי הכתיבה. בכולם, גם אם המטרות שונות, אני מחפשת את הצליל הנכון והצירוף המדויק ואלה לא נמצאים לי בקלות.
-בספר מתואר מסע - המסע להונגריה, המסע אל מולדת ההורים, ה״פאטר-לנד״ או ה״מוטר-לנד״ במקרה הזה, אל ה״מוטר-שפראכה״, שפת האם, אל ההונגרית של הילדות, אל החלק הזה בזהות. ואולי זה מן חיפוש, חיפוש אחר הקשר עם האם, געגוע אל טעמי הילדות, עוגת הגבינה, מפיות התחרה, חיפוש הקשר עם ההורים השותקים, קשר שלא ממש היה, ניסיון למצוא תשובות? מה מחפשת המספרת בהונגריה?
המספרת מחפשת את כל מה שתיארת ואת כל מה שאפשר לחפש, ויחד עם זה, החיפוש לא ברור ולא מוגדר. לא רק שהתשובות לא נמצאות באופן ברור, גם השאלות עצמן לא מוגדרות ולא ברורות והן מהדהדות מורכבות של חיים ותהיות עליהם, מורכבות שיוצרת סבך שאין נוסחת קסם שתתיר אותו. אולי זה מה שמיוחד בספרות לעומת הפילוסופיה: הספרות נעה בעקבות שאלות עמומות שאינן מובחנות זו מזו, בעוד הפילוסופיה מחפש את ההבחנות הברורות. ספרות לא יכולה להתקיים על בסיס הגדרות והבחנות ברורות ולכן איננה יכולה לשאול ולענות באופן שניתן לסכם אותו או להבין אותו בדרך אחרת מזו שהסיפור מתנהל בה.
-אולי יש כאן ניסיון חיבור למרכיב בזהות, געגוע לגרעין הזה בזהות שבעצם מעולם לא נבט, כלומר, מן חיפוש אחר חיים מקבילים, שיכלו אולי להיות למחברת. לכן החיפוש הזה מגדיר את הבת מחדש כחסרה, חסרת בית, חסרת שורשים. לא שם לא כאן. מן תחושת פליטות כזאת. מן געגועים למשהו שמעולם לא התממש וגם לא יתממש. מה דעתך?
כן, אפשר לתאר כך את החוויה של החיפוש ויחד עם זה, זה לא חד משמעי. המספרת מחפשת בית אבל היא גם מספרת על בתים שהיו לה ובתים שיש לה. יש לה שייכות לתרבות העברית וקשר לעיר הולדתה חיפה, ובכל זאת נראה שהיא קצת גם חסרת שייכות. השייכות איננה גמורה ומוחלטת. תמיד יש בה חוסר. אני מאמינה שזה נכון לא רק לילדי מהגרים או ילדי ניצולי שואה. כל אדם שיש בו רגישות והתבוננות בחייו מזהה בעצמו געגועים למשהו שאולי לא היה מעולם או למשהו שהיה יכול להיות או למשהו שכמעט היה ונמוג. חווית החוסר והגעגועים יש לה צורות שונות, עוצמות שונות וביטויים שונים, אך אני מאמינה שהיא חוויית יסוד משותפת לכל בני האדם. כולנו איבדנו משהו כך או אחרת, בין אם איבדנו דבר שהיה, בין אם איבדנו חלום או זיכרון עמום שאיננו יודעים אם היה או לא היה.
-במובן מסוים זה כמו הגעגוע או הכמיהה של רבים מהדור השלישי לתרבות שנמחקה, כמו הגישוש אחר קשר עם יוצרים במדינות האסלאם על רקע התרבות היהודית־ערבית שנמחקה שם, או כמו השיבה-הגירה של רבים מבני הדור השלישי לאירופה כיום.
כל מי שבחייו הסתמנה אפשרות שלא התממשה (ואצל מי לא?) מתעוררים בו געגועים אליה. לא מפתיע בעיני שצעירים ישראלים רבים לא רק עוזבים את ישראל מתוך ביקורת עליה, אלא מתוך כמיהה למשהו אחר שהיה יכול להיות ולא התקיים. אותו משהו שהם חווים דרך הוריהם, הסבים והסבתות, תמונות ישנות וסיפורי משפחה. כולנו איבדנו דבר-מה וכולנו כמהים אליו גם אם איננו יודעים בדיוק מה הדבר. המשוררת רחל כותבת בשיר ׳מֵתַי׳: ״רק אשר אבד לי/ קנייני לעד״ והמשוררת חנה סנש כותבת בשיר ׳בדרך...׳: ״ובכיתי/ כי איבדתי דבר.״
-אם מדברים על דור שני, זה מזכיר לי קרובי משפחה שלי, שבשלב די מבוגר בחיים שלהם חזרו לגרסה האיטלקית של שמות הילדות שלהם, חשו נוסטלגיה לשפה האיטלקית ולאיטליה. אחד מהם חזר לדבר איטלקית, מברר על חידוש דרכון, ומפנטז על הגירה לאיטליה. מפנטז אך לא מקיים. וכל זה למרות שהעובדה שנולדו שם וחיו שם כמה שנים בילדותם היתה מקרית לגמרי, ולמרות ששם אבא שלהם שרד את השואה ואיבד את רוב משפחתו. האבא השותק. אמא שלו היגרה לארה״ב ושם הם חיו את חייהם, וכעת הוא שוקל להגר בחזרה לאיטליה.
אענה לך במשל. במדרש תנחומא על בריאת חוה, עולה השאלה מדוע נבראה חוה מהצלע דווקא. על פי המדרש עלו אפשרויות אחרות ונדחו, מחשש שישפיעו על אופייה. אבל, טוען המדרש, כל אפשרות שנשקלה ונדחתה בכל זאת התממשה. לדוגמה: ״לא בראה מן העין כדי שלא תהיה סקרנית, עמדה חוה והייתה סקרנית...״ במילים אחרות: ברגע שהבורא מעלה על דעתו את האפשרות שחוה תהיה סקרנית, היא כבר סקרנית, גם אם הבורא לא מימש את האפשרות לברוא אותה מן העין אלא מן הצלע. ברגע שהאפשרות עולה על הדעת, יש לה כבר קיום משלה בתודעה והיא משפיעה. והנמשל: גם אם החיים באיטליה היו זמניים ומקריים, כפי שאת מציינת, הם מעלים על הדעת אפשרות שהוחמצה. הם מתקיימים בתודעה כאיזו תביעה למימוש ואינם מרפים, גם אם אין מתכוונים או לא יכולים לממש אותם. זה עשוי להסביר את הגעגועים למה שהיה ומה שלא היה או נדמה שהיה.
-המספרת רוצה לרכוש דירה בהונגריה. היא מחפשת אחיזה בקרקע (מה שמזכיר את ׳הנערים מרחוב פאל׳ של מולנר), אחיזה בעבר. אולי זה לא ממש געגועים, אלא הרצון לחוות את הזהות המקבילה הזאת, ״למצוא את עצמה״, לגלות את בודפשט, ותוך כדי כך לגשש אחר החיבור עם הילדות ועם האם השותקת, המרוחקת, המנוכרת. האם אני בכיוון?
בוודאי. כל האפשרויות הללו וגם אחרות...
-אחת המשימות של המספרת בספר היא לקרוא את ״מחניים״ של פרנץ מולנר היהודי־הונגרי בשפת המקור. זה אחד הספרים שהיו אהובים עליי מאוד בילדות. בספר מנסים הנערים להגן על מגרש ריק (הגרונד, הקרקע) בו הם משחקים, להיאחז בקרקע, לכבוש אותה ולעשות אותה שלהם. בספר זהו קרב אבוד וחסר תוחלת, כי המגרש מיועד לבנייה. זה מתכתב לי עם סיפור המסע של המספרת. מדוע בחרת בספר הזה?
בדיוק מן הטעם שאת ציינת: זה היה אחד הספרים האהובים עלי בילדותי והרבה בכיתי כשקראתי בו. וכמובן, מפני שהסופר הוא הונגרי והספר במקורו נכתב בהונגרית ועלילתו מתרחשת בשכונה בבודפשט. קריאת הספר בהונגרית קשורה לרצון להחיות את שפת הילדות תרתי משמע.
-המספרת מחפשת להרכיב את הסיפור השלם, אך אמא שלה הורישה לה בעיקר שאלות. האם לא סיפרה והבת לא שאלה, כמו בהרבה מקרים של דור ראשון ושני. ועם זאת, המספרת בספר מצליחה לאתר קרוב רחוק ששופך אור על הסיפור המשפחתי. אולי תוכלי לספר או לקרוא משהו על הפגישה הזאת?
על הפגישה עם קרוב משפחה בדברצן סיפרתי ברומן ״תחרה הונגרית״, אך מחוץ לרומן אין לי מה לספר כי לא התקיימה פגישה כזו. אין לי, ככל הידוע לי, קרובי משפחה בהונגריה, אבל האפשרות שאולי בכל זאת יש מישהו עוררה את הרצון לתאר מקרה כזה. הפרק המתאר את הפגישה הוא ספרותי בלבד, אך היה יכול להתרחש ואולי התרחש אצל אנשים אחרים. המספרת מתארת תמונה שהיא מצאה באלבום המשפחתי, בתמונה זו היא רואה לראשונה את פניה של סבתא שלה שמעולם לא הכירה:
היום פגשתי את סבתא שלי לראשונה, אני אומרת לעצמי. חמישי ביוני אלפיים וחמש-עשרה, כשבעים ואחת שנה אחרי שאפרה התפזר ברוח. פניה המוקפים במטפחת עגולים ונעימים. החיוך שלה מתפיח מעט את לחייה. גופה מוטה שמאלה, אך היא מסיבה את ראשה ומביטה בי. היא מחייכת אליי. קשה לאמוד את גילה בתמונה, אולי משהו בין ארבעים לארבעים וחמש. התמונה צולמה, כפי הנראה, כשש או שבע שנים לפני אלף תשע מאות ארבעים וארבע. "סבתא," אני לוחשת לה, "אני כל כך שמחה לפגוש אותך. הרבה שנים חיכינו." נראה שגם היא שמחה לפגוש אותי (עמ׳ 258-259).
-קראתי איפשהו, שגם את נולדת בקפריסין וגדלת בחיפה. האם יש בספר יסודות אוטוביוגרפיים? איזה מקום יש להונגריה בלב שלך?
אכן, נולדתי בקפריסין וגדלתי בחיפה. אני מאמינה שבכל כתיבה ספרותית יש יסודות אוטוביוגרפיים, אבל אין זה אומר שהרומן הוא אוטוביוגרפי. פרטים הלקוחים מחיי משולבים בפרטים מחייהם של אנשים אחרים שהכרתי וגם בפרטים בדויים. בכללו, כל רומן הוא בדיוני באופן שבו הוא מצרף ומארגן את חומרי הסיפור. באשר להונגריה, אין לי יחס מיוחד לארץ עצמה מלבד השפה והמחוז הקשור בתולדות משפחתי. העובדה שזו הארץ היחידה בעולם (למעט כמה אזורים שהיו שייכים פעם להונגריה ועכשיו שייכים למדינות אחרות), שבה אפשר לשמוע הונגרית ברחובות, בחנויות, ברכבות, במוזיאונים. זה מעורר את ההרגשה כאילו בית ילדותי מהדהד ברחובות הונגריה. מעבר לכך אין לי זיקה מיוחדת להונגריה העכשווית.
-מה נשאר למספרת בסוף המסע? צלילי השפה? טעמי תבשילים? ריחות? סימני השאלה?
הכול. כמו כל התנסות בחיים, המסע אולי עונה באופן חלקי על שאלות מסוימות ופותח שאלות חדשות ותהיות חדשות. בחיים הממשיים שום דבר לא באמת נסגר או מסתיים כל עוד ממשיכים לחשוב עליהם. הסיפור אמנם מסתיים, אבל אני מקווה שהצלחתי להעביר את התחושה שהמסע לא הסתיים.
-האם תוכלי לסכם ולומר משהו על השיבה של הדור השלישי כיום לאירופה ובעיקר לברלין? איך את מבינה את זה?
הסבר חלקי לתופעה של החזרה לאירופה בוודאי קשור הן בשלילה והן בחיוב. השלילה — ביקורת על המדיניות הישראלית בענייני חוץ ובענייני פנים, יוקר המחייה וקשיי הקיום של אנשים צעירים, מלכודת הדת ותחושת הגבולות הלוחצים של ארץ קטנה מוקפת אויבים. החיוב — הרצון להכיר מקרוב תרבות עשירה ומורכבת, להתנסות בחיים אחרים ובהתחלות חדשות במקום שנראה מזמין ומבטיח. ברלין בוודאי נראית כך לאנשים רבים: נעימה, לא יקרה (אם כי הולכת ומתייקרת אף היא), בינלאומית ורבת אפשרויות ויחד עם זה, לא מאד רחוקה מן הארץ כמו ניו יורק או לוס אנג׳לס. ומעבר לזה, ייתכן והחזרה לארצות המוצא של ההורים קשורה ברצון הסמוי למחוק או לרפא את כאבי התלישות, הגירוש והאימה וליצור רצף חיים חדש עם העבר המשפחתי.
-האם תוכלי לסיים בקטע שאת אוהבת?
אינני בטוחה שזה הקטע המועדף עלי, אבל הוא קשור לשמו של הספר ״תחרה הונגרית״ והוא נוגע לסיום הביקור בבודפשט:
אני יושבת באולם ההמתנה ליד שתי נשים שמספרות זו לזו בהתלהבות על בתי הקפה שבכיכר וורשמורטי, והעוגות הנהדרות, והשוק המקורה ודוכני המכירות של סוף השבוע על גדות הנהר. האישה שיושבת בסמוך אליי מוציאה מן הטרולי שלה שקית ושולפת מתוכה מפיות מקופלות: "תראי איזה יופי. קניתי גם לי וגם לאחותי. וממש בזול. עבודת יד. מה את אומרת, שווה, לא?" היא פורשת את אחת המפיות ואומרת: "צבעים יפים, נכון?" האישה השנייה אומרת, "וואו, גם אני קניתי כאלה. אבל ממש בדיוק. תראי את שלי." גם היא מוציאה שקית מהטרולי ופורשת על ברכיה מפיות רקומות בפרחים צבעוניים ותחרה בשוליהן. "אני מביאה שתיים לחמותי ושתיים לאימא שלי. ימותו על זה. סגנון של פעם." הסתכלתי על המפיות הרקומות ועל שתי הנשים ונזכרתי איך אימא שלי הסתובבה בין הדוכנים לפני תשע-עשרה שנים, פורשת בשתי ידיה את מפות השולחן הגדולות לרוחבן ובוחנת את טיב הרקמה וסריגת התחרה, ואחר כך נוברת בערימה של מפיות תחרה קטנות ועדינות. היא שואלת את המוכר למחירה של המפית הזו והמפה ההיא, חוזרת ומתבוננת בספקנות חשדנית ואומרת שהיא לא בטוחה שזו עבודת יד. אחר כך היא מנענעת בראשה ואומרת למוכר: "יש לי כאלה בבית, ויפות מאלה." שלוש מפיות התחרה העדינה והרקמה הצפופה שנשארו מהאוסף הגדול מקופלות על המדף העליון בארון בחדר השינה שלי ויש עליהן כתמי חלודה.
*הספר זמין להשאלה ולרכישה בספרייה העברית בברלין.
מיכל זמיר.
להזמנות: [email protected]
