זה לא שמכרתי את יוסף. הוא ישב בבית קפה אחד בפאתי העיר, רגל על רגל, כך – כתונת טבולה בדם לגופו ושערות שחורות מסולסלות יורדות על כתפיו. כולם הכירו אותו וידעו לדקלם את חלומותיו, ואני, שמחתי שקפה לא גורר עמו איסורי חיתון. יום אחד הפליג מכאן ליבשת אפריקה ובידיו פסל קטן מידה מתקופת החרטומים. כל העיר הייתה על הרגליים. שומרים, שוטרים, חברי פרלמנט ושאר עסקנים פוליטיים דיברו על דבר הפסלון שנגנב מהאי ונלקח אל הארץ השחורה. צבאות גרמניים החלו להתכונן למצוד רוחבי בים, אך אני ונערותי נטרפנו עוד יותר מאלה. בוקר אחר בוקר פקדנו את בית הקפה בחיפוש אחר דיוקנו של נער צעיר ויפה זה. הוא חסר לנו בנוכחותו האלמונית, בסיפוריו חסרי הפשר, כמו גם בתלונותיו הבלתי-פוסקות על הקפה. עכור מדי, ריקני, בוצני, אכזר, אין בו מים. היה רוטן בפנינו. בסוף עייפו לוחמי הקומנדו מהמסע. הם אמרו שמלכים קדמונים קיבלו את פניו במצרים, אבל עין לא ראתה את הפסל. יוסף נותר בגפו, נשים עוד עומלות על כיבוס חולצתו בנהר, מותחות פסים אחדים לשמים.
