עגילים / עמנואלה ברש רובינשטיין
סבתא צמצמה את עיניה בכדי להיטיב את ראייתה. היא בחנה בדקדקנות את העגילים המונחים במגש, מזיזה מדי פעם אחד מהם בכדי לראותו מצד שונה, מתעמקת באבני החן השונות. כמה פעמים אחזה בעגיל כלשהו והחזיקה אותו כנגד האור, בוחנת את השתקפותו מול מנורה בעלת אור לבן ומשיבה אותו למקומו בין שלל העגילים הנתונים בקופסה הגדולה. לאחר כמה רגעים פנתה ושאלה אם אני חפצה באחד מהם. אני רציתי זוג עגילים קטנים בעלי אבני ספיר קטנות ובוהקות, מוקפות בעיטור זהב עדין אך מורגש, צבעיהם עזים אך בשל היותם כה קטנים נראו כקישוט מצויר ולא כתכשיט גדול ומעיק. סבתא אחזה בהם מתוך התרכזות, בודקת אותם בקפדנות, ולבסוף אמרה כי הם יפים והיא תשמח לרכוש אותם בעבורי.
העגילים נארזו בקופסה קטנה ונאה, נעטפו בנייר צלופן מרשרש, סבתא שילמה ופסענו אל הרחוב. מיד כשיצאנו שיבחה את בחירתי, אמרה כי גם היא הייתה בוחרת בעגילים הללו ואף הוסיפה כי הם הולמים היטב את שערי הבהיר והחלק ואת עיניי. היא אהבה תכשיטים; בנוסף לטבעת הנישואין ענדה שתי טבעות גדולות משובצות באבנים יקרות, האחת בעלת גוון ירקרק והשנייה כחולה סגלגלה. שרשרת פנינים הקיפה את צווארה בכל פעם שיצאה מן הבית. גם בגדיה היו הדורים: שמלות בעלות גזרה ישרה שנתפרו בידי תופרת מומחית, עשויות מאריג משובח. שערה האפור היה עשוי למשעי, משוך אחורנית באופן שהבליט את צבעו הרך והעדין ואסוף בסיכה מוזהבת מעל עורפה. פוסעת בנעלי עקב שחורות צעדה על המדרכה, זקופה והדורה, היא נראתה כאותן נשים אירופאיות מסרטים משנות החמישים, מהלכות מתונות בשדרות רחבות וסוקרות את ההולכים ושבים במבט מרוחק.
ואמנם, סבתא נולדה בווינה לאחר מלחמת העולם הראשונה. בת למשפחה עשירה של סוחרי בדים, היא נשלחה לפנימייה לבנות מיוחסות, ושם רכשה בעיקר נימוסים והליכות. אולם היא סלדה מן הילדות האחרות, מן החיוכים המאולצים ומהתפרצויות הזעם, ולאחר הפצרות חוזרות ונשנות ניאותו הוריה להשיבה הביתה. היא נרשמה לבית ספר בעיר והשתקעה בלימודים.
כשעלו הנאצים לשלטון החליטו הוריה לעקור מוינה ללונדון. הביתה המפואר הושכר והמשפחה עברה להתגורר בווילה מהודרת, מוקפת גינה רחבת ידיים. בשנות המלחמה הייתה סבתא אחות רחמנייה בבית חולים שאושפזו בו חיילים פצועים. שם פגשה את מאקס, חייל יהודי שהתגייס לחיל הרגלים של הוד מלכותו. מאקס נפצע בשתי רגליו, אולם ידיה האוהבות של האחות הנאה סייעו לו להתגבר על כאביו ולהתחיל ללכת. הם צעדו לאטם בגן המקיף את בית החולים, הוא מספר לה על חייו לפני המלחמה, היא תומכת בו ומשגיחה שיצעד במתינות, על פי הוראות הרופא.
כעבור חודשים אחדים נישאו. אולם המלחמה הטילה מום בלבו של מאקס; השלדים המהלכים שראה רדפו אותו בשנתו, ונוראות מכול היו עיניהם הפעורות, פקוחות לרווחה, מביטות בו כאילו דווקא הוא דמות משונה ומעוותת שיש להתחקות אחריה. חודשים אחדים לאחר נישואיהם הציע מאקס לאשתו הצעירה שיעקרו מביתם וישתקעו בארץ ישראל. סבתא הסכימה מיד, והזוג הצעיר עבר להתגורר בתל אביב.
ביתם הנאה בשכונה מוקפת עצים השרה שלווה על הזוג הצעיר. מאקס השלים את לימודיו כמהנדס וסבתא החלה לעבוד בסוכנות היהודית כמתרגמת מסמכים מגרמנית. לאחר שלוש שנים נולדה אמי, אסתר, ולאחר שנתיים בתם הצעירה.
סבתא ניסתה לחנך את בנותיה כפי שחונכה היא, אך למרות מאמציה הפנו הבנות עורף לרוח האירופית והחלו נוהגות כשאר הילדות לכיתה. היא הופתעה לראות כי הן צועקות על חברותיהן אף שאינן רבות עמן, וגם גילתה כי הן כרוכות אחר החברות באופן שמעולם לא הכירה. לאסתר הייתה חברה אדומת שיער ומנומשת, ילדה גבוהה ודעתנית, והילדות נהגו לשוחח בטלפון שעות ארוכות. סבתא ביקשה להבין על מה הן מדברות זמן רב כל כך. לשאלתה ענתה אסתר כי היא מספרת לחברה כל דבר שמציק לה והחברה מספרת כל מה שקורה לה.
היא נזכרה בחברות ילדות בווינה, ילדות שקטות ומאופקות, לבושות תלבושת אחידה, מגחכות על המורות ומתלחשות על אחים של חברות לכיתה. מעולם לא עלה בדעתה לספר לחברתה כל דבר שקורה לה. היא נהגה לשוב מבית הספר יחד עם איזבלה, אולם רק לעתים נדירות נפגשו אחר הצהריים. בדרכן הביתה שחזרו את אירועי היום, התלוננו על שיעורי הבית, ולפעמים גם צחקו על ילדות שמנות או טיפשות. אולם מעת שנפרדו וסבתא הלכה לביתה התפוגגה נוכחותה של איזבלה והפכה לממשית רק למחרת בבוקר.
סבתא נטתה לחשוב כי החברות של בתה עם הילדה אדומת השיער תהפוך למעיקה, למעין מגבלה. מבלי שיכלה לקבוע מדוע היא חשה כך ניסתה להרחיק את אסתר מחברתה, אולם הדבר לא עלה בידה. הילדות בילו שעות רבות יחד, מצחקקות בלא הרף או נתונות בשיחות ארוכות שנקטעו במפגיע בכל פעם שסבתא עברה ליד החדר. פעם שמעה את אסתר אומרת לחברתה כי אמה לא רוצה שיהיו חברות. היא נבהלה אולם להפתעתה עורר המשפט צחוק חנוק וכמה לחישות שלא עלה בידה לפענחן.
למגינת לבה של סבתא נטו שתי בנותיה ללגלג על החינוך האירופי של הוריהם, והעירו לא פעם כי הוא מעכב את השתלבותה של סבתא בארץ. בכל פעם שחיכתה בסבלנות בתור היו שניצלו את ישיבתה המנומסת של הגברת והקדימו אותה. בוויכוחים קולניים שהתעוררו מדי פעם נאלצה סבתא לוותר משום שלא עלה בידה לצעוק כפי שנהגו האחרים. הילדות ראו את מגבלותיה של אמן ולא ידעו אם הן חשות צער על כך שנדחקה הצדה או כעס על שלא עלה בידה להגן עליהן ולדאוג לצורכיהן.
אך יותר מכול הופתעה סבתא כשהחלה ללכת לאספות הורים. המורה של אסתר עלעלה במהירות ברשימת הציונים, אמרה שהיא מצליחה יפה בלימודים אם כי איננה שקדנית דיה, ומיד פתחה בדברי שבח ארוכים על השתלבותה המצוינת בחברת ילדי הכיתה. המורה היללה את הילדה, סיפרה כי כל ילדות הכיתה רוצות להיות חברותיה; אסתר היא 'דומיננטית', ואולם למרות זאת היא איננה כופה את רצונה על אחרים. סבתא הופתעה כל כך מדברי המורה עד ששכחה לשאול על הישגיה של בתה במתמטיקה, מקצוע שידעה כי היא מתקשה בו. היא חשה שכל אותם דברי שבח מחפים על משהו, אולם היא לא ידעה על מה. שנה לאחר מכן התרחשה כמעט אותה שיחה בדיוק, עם מורה אחרת, וכן עם מורותיה של בתה הצעירה. סבתא חדלה לשאול על הישגיהן של הבנות בלימודים והסתפקה בתעודה שהביאו פעמים בשנה.
ככל שנקפו השנים הפך הפער בין סבתא לבין בנותיה לעמוק יותר. לאסתר היו כמה בני זוג, ותמיד הסתיימו היחסים במפח נפש, בכאב לב עמוק שאותו חילקה עם חברותיה. עצותיה של סבתא בנושא זה נראו לה כשאובות מעולם עתיק שאינו קיים עוד. אפילו כאשר רבה עם חברת ילדותה אדומה השיער והילכה כאדם שאיבד את עולמו לא נאותה לשוחח על כך עם אמה. וגם סבתא הבינה שלא תוכל לנחם את אסתר; שעת הכושר להדריך את בתה עברה מזמן, ועתה אין כל דרך להוכיחה על טעויות שנעשו לפני שנים רבות.
אסתר הכירה את אבי, ירון, בעת לימודיה באוניברסיטה. לבושה במכנסי ג'ינס בלויים ובחולצה גדולה ישבה על הדשא עם חברים, הוא הצטרף לחבורה והחל לשוחח עמה. תוך כדי השיחה שלף עלה יבש משיערותיה הפרועות, ובתנועת יד חיננית השליך אותו אל הדשא. אסתר עקבה אחר העלה הדואה באוויר, וכשהסיטה את מבטה נוכחה כי הסטודנט גבה הקומה מביט בה מתוך התרכזות גמורה. ירון חייך. הוא סיפר לה כי הזמין לחדרו באותו ערב כמה חברים וישמח אם תצטרף אליהם.
כשקרבה אל הבניין בו התגורר שמעה את המולת החברים, צחוק רם פורץ מהחלון בקומה השנייה, מהול בריח אוכל זול. היא היססה לרגע והחליטה להיכנס. חבריו של ירון קיבלו אותה בחיוכים ובבדיחות, ותוך דקות אחדות חשה בנוח, כאדם שנעדר מביתו בשל נסיעה ארוכה; כשהוא שב הכול נראה לפתע זר, אולם הוא יודע כי זו תחושה תחלוף ואת מקומה תתפוס הנוחיות הביתית השלמה.
החתונה נערכה בחצר הוריו של ירון. למרות שמחתה לא יכלה סבתא שלא לחוש חמיצות כלשהי; לא כך תיארה לעצמה את טקס נישואיה של בתה. הרב שהשיא אותם הרבה בבדיחות תפלות, האורחים לבשו בגדים שנראו לה הולמים איזו מסיבת כיתה ולא חתונה, צחוקים מהדהדים נשמעו מכל עבר—כל אלה הביאו את סבתא כמעט עד דמעות. לנגד עיניה ראתה את חתונתה שלה. אף שנערכה זמן קצר לאחר תום המלחמה, ובעלה הטרי עדיין צלע בדרכו אל החופה, היא זכרה את הדממה מתוחה ששררה בבית הכנסת בעת שנערך הטקס ואת האורחים ההדורים המצטופפים סביב החופה. חלקם נשאו עוד את צלקות המלחמה, מוחים דמעה, אולם נתונים כולם לתחושת ההוד האופפת את המקום כשחתן וכלה באים בברית הנישואין.
*****
סבתא, ועמה גם סבא, הלכו והסתגרו בעולמם. הגם שהוריי המשיכו לבקר אותם לאחר שנישאו, הפגישות היו דומות לטקס. אותן מלים נאמרו תמיד, אותם גינונים, כקבוצת אנשים שיודעת כי היא חייבת לקיים איזה תהליך שנועד לשמר את עצמו. הוריי שאלו על בריאותו של סבא, על עיסוקיו, על עבודתה של סבתא. היא מצדה שאלה על לימודיה של בתה ובעלה, כיצד עולה בידם לפרנס את עצמם, ולאחר זמן מה החלו לשאול כיצד מתקדם ההיריון.
שמעתי כי כשנולדתי התפרצה סבתא כפי שלא עשתה מעולם. כשאמי שנשאה אותי לראשונה מבית החולים היא הניחה אותי במעין סל קלוע שנתנה לה אחת מחברותיה. סבתא נדהמה כשראתה כיצד מטלטלים את התינוקת הרכה, ובפעם האחת והיחידה בחייה צעקה על אמי ואמרה לה כי היא נוהגת בחוסר אחריות כלפי בתה התינוקת. אמי נדהמה כל כך כשראתה את אמה השקטה, הנתונה תמיד בתוך עולמה, צועקת עד שמיהרה לשלוף אותי מהסל הקלוע ולהניח אותי בעריסה שהכינה סבתא. על פי האופן שבו מספרת אמי על התפרצות זו נראה שדבריה הקשים של סבתא נחרטו עמוק בזיכרונה, מבקעים את תחושת הריחוק כלפי אמה ומכוונים אל צורך שהחליטה לנטוש. היא מוסיפה תמיד שהימים הראשונים לאחר הלידה, ובפרט של הילד הראשון, הם קשים מאוד, שכן כל דבר 'גדול יתר על המידה'—גופה של האם שסבור כי הוא עדיין נושא תינוק, קרובי המשפחה שתחושות בלתי מוכרות מביאות אותם להתפרצויות, והעולל הרך, שטרם השלים עם כך שנשלף מן הבועה החמה והאטומה שהקיפה אותו אל אור חריף ואוויר צונן.
אולם לאחר המלים הקשות אלה שבה סבתא לדרכה המתונה ומאופקת. דווקא בה מצאה אמי משענת, כך היא אומרת, משום שלא תבעה ממנה לגלות התרגשות מופגנת מהתינוקת הרכה. בדרכה המרומזת הבינה כי יותר מכול זקוקה אמי לשוב ולהיות אותה אישה מרושלת ופטפטנית שהייתה לפני הולדתי.
בילדותי ראיתי את סבתא מדי שבוע. כבר בהיותי כבת ארבע או חמש הבחנתי כי היא נראית שונה בתכלית מאמי; למרות שערה המאפיר היא נראתה לי צעירה ממנה, גמישה יותר. חשבתי שאולי הן רק מעמידות פני אם ובתה. אהבתי את שמלותיה המהודרות, את גזרתה הדקה, ואת האופן המתון המאופק בו דיברה אלי, מתעלמת במפגיע מגילי הצעיר ומתייחסת לדבריי ללא שמץ של צחוק. כששאלה אותי אם אני רוצה עוגייה בצורת חיה או מכונית המתינה בשקט גמור בעוד אני מתלבטת, וכשעניתי לבסוף כי אני מעדיפה מכונית לא חייכה ולא שאלה מדוע אלא שלפה את העוגייה מהצנצנת והניחה אותה לפניי בצלחת לבנה מהודרת. היא עצמה לקחה פרוסת לחם קלוי ומעט גבינה, הניחה אותן על פני צלחת צחורה כשלי והתיישבה לאכול לצדי.
יש האומרים כי גם אם האדם מתגבר על קשיי ילדותו, הללו ישובו ויעלו כשהוא עצמו יהיה הורה. מתוך כעס צפתה אמי במבט המרוכז שלי הבוחן כל פרט בהופעתה של סבתא ומנסה להתחקות אחר כל הבעת פנים שלה. הגם שהייתי ילדה שובבה, אפילו מעט חוצפנית, לא העזתי לפנות אל סבתא. תמיד חיכיתי שהיא תפנה אליי ותשאל אותי לשלומי. אמי התקשתה להבין מדוע אני כה כרוכה אחרי אמה; הרי היא העניקה לי ילדות חופשית, נטולת גינונים, חפה מכל רצון לשאת חן. אמי סברה שזו המתנה הראויה ביותר שאם יכולה להעניק לילדיה. היא הביטה בבוז גמור באימהות המתקנות אל לבושן של ילדיהם, או מנקות בממחטת נייר מקומטת את שאריות האוכל שנצטברו סביב פיהם. ויותר מכול היו שנואות עליה אימהות המעירות לילדיהם באופן מופגן שידברו בשקט, שלא ישתמשו במלים שאינן הולמות, שימעיטו בשיחה כאשר הם בחברת מבוגרים. היא עצמה נהגה לשוחח בקול רם, כמעט בצעקות, עם חברות. ואם הביט בה מישהו בהפתעה או אפילו בתוכחה נעצה בו מבט מתגרה ומעליב.
אולם כנגד ההתפתחות המוזרה שלי נותרה אמי חסרת אונים. כאשר שאלתי אותה בהיותי בת חמש אם תוכל לקנות לי שמלה כמו זו של סבתא הביטה בחולצתה הגדולה והמרושלת כאדם המביט לראשונה במראה ורואה שם דמות מעוותת וזרה. היא נעצה בי מבט תוהה ושתקה. אולם אני שבתי ושאלתי מתי נקנה שמלה ואימא השיבה "בהזדמנות". אך במהרה נוכחה כי אני נחושה בדעתי להידמות לסבתא, ולא יעלה בידה לבטל את המשאלה הילדותית שלי. היא ניסתה לשאול מדוע אני רוצה שמלה, הרי זה לא נוח לשחק בה וכשארצה לשבת על השטיח בגן יהיה צורך לקפל את השמלה מתחת לרגליים. וגם רמזה כי לאף אחת מחברותיי אין שמלות—הרי סבתא לובשת שמלה משום שהיא אישה מבוגרת, אפילו זקנה. ילדות צעירות אינן נוהגות כך. ובכלל איפה נקנה שמלה?
לבסוף החליטה להיענות לבקשתי. מתוך תערובת של כעס עצור מחשבה בהירה נולדה האמונה כי מילוי המשאלה ירוקן אותה מתוכנה. באחד הימים שבה הביתה ובידה שמלה כחולה בעלת כפתורים לבנים, ומעין חגורה הנקשרת מאחורי הגב. השמלה הייתה גדולה מדי, התארכה הרבה מעבר לברכיי, החגורה הייתה נמוכה מהמותן. אולם אני לבשתי אותה מיד והתחלתי להלך כאישה הדורה, פוסעת בצעדים קטנים ומדודים ועומדת על קצות אצבעותיי כדי להסתיר את אורכה הלא מתאים של השמלה.
הילדים בגן הביטו בי בתמיהה, כאילו לבשתי תחפושת, ומיששו את השמלה מכל צדדיה. ולמרות גילי הצעיר הבחנתי במבט העוין של הגננת, אך היא מיהרה להסתיר אותו בחיוך מעושה ובצחוק רם. מיד לחשה משהו על אוזנה של העוזרת שלה, זו ענתה לה בלחישה המלווה בקריצה, ושתיהן הביטו בי. נדמה היה לי כי אני שקופה וכולם רואים רק את השמלה הכחולה בעלת הכפתורים מהלכת מעצמה, לעתים נשענת על קירות הגן, מותשת ונבוכה.
כשסבתא באה לבקר מיהרתי ללבוש את השמלה. היא התיישבה, פיזרה את שערותיה ואספה אותן שוב וביקשה לשתות מעט מים קרים. הקיץ החם בתל אביב התיש אותה, טיפות זעה מעטות נגרו על המצח הגבוה, אך לא פגמו באיפור הקל. מבלי משים היא החליקה את ידה על שערותיה, יישרה את שמלתה והזדקפה על הכיסא. חיכיתי מעט ואז פסעתי פנימה אל החדר, זקופה וחגיגית, הולכת על קצות אצבעותיי, משירה מבט אל הקיר מבלי להניע את הראש.
סבתא הסתכלה עליי, חייכה ואמרה במתינות כי השמלה יפה מאוד והולמת אותי. אולם נימת הקול היבשה והמרוחקת העידה על אדישות גמורה. נדמה היה לי כי היא לועגת לי. להפתעתי היא המשיכה מיד בשיחה עם אמי, מתארת עד כמה קשה הנסיעה באוטובוס ביום חם כל כך. תוך כדי דיבור הביטה בי שוב, אולם מבטה היה חסר שמחה. נמלטתי לחדרי בכדי להסתיר את דמעותיי, ולא יצאתי ממנו עד ששמעתי שסבתא עומדת לצאת ולשוב לביתה. לא פשטתי את השמלה; כשנקראתי להיפרד ממנה היא סקרה אותי בקור, כמעט מתוך אכזבה, והלכה לדרכה.
*****
הידיעה על מותו של סבא הפתיעה את כל בני המשפחה. הגם שהיה זקוף ורזה, מטפל לעתים מזומנות בגינתם הקטנה, רוכן אל האדמה, נוטע שתילים ועוקר עשבים שוטים, כפי הנראה היה לבו חולה. בבוקר יום שבת התעוררה סבתא ופנתה אליו בדברים. כשלא השיב נגעה בו ונרתעה מיד. גופו היה קר לחלוטין. סבתא, שעבדה כאחות בזמן המלחמה, הבינה מיד כי הוא מת. היא נשכבה במיטה לידו, מרוכזת בהלמות לבה, פעימות שנדמה היה לה כי הן נשמעות מכל חלקי גופה. אפילו ברגליה הדקות היא חשה בתוף העצום שאי אפשר היה להשתיקו. ריק עצום מילא את חלל החדר. רק לאחר שעות אחדות הזעיקה אמבולנס, ולאחר מכן התקשרה אל שתי בנותיה לספר להם שאביהן הלך לעולמו.
להלוויה באו חבריו של סבא, כולם קשישים לבושים בחליפות, אחדים צועדים בעזרת מקל הליכה בעל ראש מעוטר, אחרים מלווים בבת זוג האוחזת בזרועם, פוסעים לאטם בבית הקברות מתוך תוגה וחרדה. סבתא הלכה ביניהם, לבושה בשמלה שחורה ישרת גזרה ושערה אסוף בסיכה המוזהבת. חששתי כי היא תמעד ותקרוס. גבה היה כפוף מעט, מבטה נע בלא הרף מקבר אחד למשנהו, פיה נפער מעט—הלסת הרפויה העידה יותר מכול על חולשה שלא הכירה מעודה. כשהגענו לקבר היא הביטה אל הגוף העטוף הנישא על העגלה ופניה הפכו אפורות, ממש כגוון התכריכים שעטפו את סבא.
כשנשלף הגוף מהעגלה והוטל אל הקבר החלה אמי לבכות בקול רם, כמעט בשאגה. גם דודתי פרצה בבכי, וכל הנכדים הביטו בהן מתוך השתאות. היבבות הרמות של אמי דמו יותר לקולות חיה מאשר לבכי אנושי, וגופה הגדול הטלטל עם הבכי. אחותה נשענה על זרועו של בעלה והשמיעה קול כנגינת האבוב. בכיין של האחיות ליווה את הקברנים המטילים רגבי עפר חומים כהים אל הקבר הטרי, עוסקים במלאכם כאילו היו גננים המכסים שתיל צעיר בגינה ציבורית.
סבתא הליטה את פניה בממחטה לבנה גדולה. האף הישר והעיניים הגדולות נבלעו בבד הצחור, והם נראו רכים ומעוגלים מבעדו. נדמה היה לי שגופה רועד מעט, אך היא לא נשענה על איש, כפופה וזקופה כאחת. אחד מחבריו של סבא צעד קדימה ונעמד לידה, אולם היא התעלמה ממחווה זו, נתונה כולה לפרידה מסבא, שבשעת הקבורה הייתה ארצית וגשמית מאין כמותה.
*****
בשנות נעוריי אהבתי לשוטט בשכונות שונות של תל אביב. לעתים קרובות עזבתי את בית הספר מבלי שהמורים הבחינו בכך והתהלכתי ברחובות מוצלים. לעתים פניתי אל השוק בדרום תל אביב, פעמים אחרות פסעתי לאורך הים, ולבסוף התגלגלתי לשכונות הצפוניות של תל אביב. וכך יום אחד, לאחר הליכה מהירה של כשעתיים, נוכחתי כי אני מתהלכת ברחוב בו מתגוררת סבתא. היססתי אם לדפוק על דלתה. תחילה אמרתי לעצמי שאולי היא איננה בבית בשעות הבוקר, אולם חשתי כי חשש אחר מקנן בי: לראות את סבתא מוזנחת, עלובה, חסרה את זקיפות הקומה והמבט החריף. חששתי שאם אפתיע אותה אגלה דמות אחרת, שחוחת קומה וזקנה. למגינת לבי חלפה בי מחשבה כי אמי הייתה שמחה לראותה כך. סקרנית וחרדה פסעתי אל הדלת וצלצלתי בפעמון.
צליל פעמונים עדין נשמע, ולאחריו קול חד ונשי של נקישות עקבים מתקרבים. סבתא פתחה את הדלת, בפנים תמהות ושמחות הזמינה אותי פנימה. היא חיבקה אותי, אולם לפתע הרצינו פניה: האם קרה משהו? הרגעתי אותה וסיפרתי לה על טיוליי הרגליים בשעות הלימודים, סבתא הצטחקה והזמינה אותי מיד לשתות משהו. היא שלפה עוגה ריחנית והגישה שתי כוסות קפה, באותם כלים לבנים ומבריקים שהיו זכורים לי מילדותי. לאחר ששככה ההתרגשות הבטתי בה ונוכחתי כי היא הדורה כתמיד. רק שיערה האפור, שלא היה אסוף, גלש אל הצוואר והדגיש את הקמטים העמוקים שנחרצו בזוויות עיניה ופיה. תחילה ישבנו זו מול זו, גומעות מהקפה ומחייכות. סבתא הציעה לי שוב ושוב פרוסת עוגה, מנסה לחפות בגינונים אימהיים על הזרות בינינו. היא שאלה על אימא, אבא, אחותי, אולם למרות הדיווח המדוקדק על כל אחד מהם השתתקתי ונדמה כי לא נותר עוד דבר לומר.
היא שתקה קמעה, הביטה בי מתוך ריכוז ושאלה: איזה מקצוע אני אוהבת ללמוד? השאלה הפתיעה אותי דווקא משום שנאמרה בלא כל גינונים, בטבעיות גמורה, מתוך ציפייה ילדותית כמעט לתשובה. היא נעדרה כל נימה חינוכית, שאלה שנועדה באמת ובתמים לברר מה אהוב עליי.
מתוך הכרה בתמימות השאלה עניתי: גיאוגרפיה, אני מאוד אוהבת גיאוגרפיה. באותו רגע נוכחתי לדעת עד כמה אני כרוכה אחר מקצוע זה. אף שמעולם לא הכנתי שיעורי בית ולעתים רחוקות הצלחתי במבחנים, ידיעותיי בתחום זה עלו על אלו של כל בני הכיתה. נראה שהתשובה הפתיעה אותה מעט והיא תהתה בקול רם: מדוע גיאוגרפיה? פתחתי בהתנצלות: אינני תלמידה טובה והציונים שלי בינוניים למדי. סבתא הניעה את ידה בתנועה של ביטול מוחלט, ופניה הביעו בוז גמור; הציונים לא חשובים, השאלה מה אני אוהבת. פתחתי והסברתי על הקסם הטמון במפות, על רמזים לעולם שונה ומופלא העולה מהכתמים החומים מאוד שלצדם פסים כחולים דקים, חורצים יבשות לאורכן ולרוחבן. כך גם כתמים ירוקים כגודל מטבע, כרי מרעה עצומים, או אותן נקודות עגולות, החסרות את חיתוך פני הקרקע, שלידן כתוב: רומא, פריז, לונדון.
סבתא הופתעה מהתשובה המפורטת שלי. בעיני רוחה ראתה מפות שלא הביטה בהן מאז ימי נעוריה, מפה טופוגרפית, מפה מדינית, ריכוזי אוכלוסין, צמחייה—העולם כולו נפרש לפניה, ואיזה רמז לגעגוע נסתר העניק דוק של רכות למבטה. לאחר כמה רגעים נענעה את ראשה מצד לצד כאדם המתעורר משינה, הושיטה יד ואספה את שערותיה, ואז שאלה איך בעצם לומדים גיאוגרפיה.
חייכתי ואמרתי שהספר החשוב ביותר הוא כמובן האטלס. אני נוהגת להסתכל בו לעתים מזומנות. ומלבד זאת סיפרתי לה שהעתקתי על נייר שקוף מפה בה משורטטות מדינות בלא לכתוב את שמן, ובחנתי את עצמי אם אני יודעת היכן נמצאת כל אחת מהן. סבתא נראתה משועשעת מעט, אולם זיק הצחוק לא ביטל את ההתפעלות: את יודעת איפה כל מדינה? גם באפריקה? מובן, עניתי בגאווה, בכל יבשת. היא חשבה רגע, לאחר מכן קמה ממקומה והודיעה כי לא רחוק מביתה יש חנות ספרים מצוינת; אנחנו נלך לשם עכשיו ונקנה לי אטלס גדול ומהודר.
שבתי לבקר את סבתא לעתים מזומנות. כשסיפרתי על כך לאמי היא נראתה מוטרדת ועגומה. היא ישבה על כיסא נדנדה במרפסת, אישה גדולה לבושה חולצה גברית ומכנסי בד גדולות, כפות רגליה כהות ומחוספסות, והביטה בי כאילו אני נושאת חידה שהיא מתקשה לפתור אותה. היא שאלה על מה אנחנו מדברות, אולם אני היססתי אם לתאר בפניה את שיחותינו. סבתא הייתה מוכנה להפליג לכל מחוז, לשמוע כל דבר, היא התעניינה בסיפורים על ארצות נידחות וגם בחיי היומיום, בחברותיי ובבני כיתתי.
באחד הימים הגעתי לביתה של סבתא נתונה בסערת רגשות. חברתי הטובה, שהרעות ביננו נרקמה עוד בבית הספר העממי, החלה להתרועע עם נער שהיה קודם בן זוג שלי. הגם שאני נטשתי אותו, בעיקר בשל נטייתו להאריך בתיאורים של אירועים מן העבר הרחוק ולהתעמק בפרטים שכלל לא הבנתי אותם, כעסתי מאוד על הקרבה ביניהם. הגעתי אל סבתא מרוגזת ונעלבת. היא שמחה לראותי אולם מיד הבחינה במבט הזעוף, בחיוך המעושה שנעלם כהרף עין. בדאגה מופגנת חקרה בדאגה מדוע אני כעוסה. סיפרתי לה, באריכות ובפירוט על הרומן ביניהם שנתגלה לי רק בדרך מקרה, על כך שחברתי לא סיפרה לי דבר, על הבגידה בחברות ביננו, על תחושת הכעס העצום שאינני יודעת איך לפרוק אותו.
סבתא הביטה בי בהשתאות, כמעט בפליאה. לרגע נדמה היה לי שהיא מחניקה חיוך, אולם התבוננתי בה בקפידה ולא מצאתי לכך אישור. פניה נראו לי קמוטים קמעה, עור הצוואר אדמדם, העיניים החיוניות מתרכזות בי, מבקשות להבין דבר מה, נאבקות במכשול ואינן יכולות לו. מדוע זה מכעיס אותך כל כך, היא שאלה, הרי את עצמך אומרת שאינך מעוניינת בבחור זה, ולו היה מכיר את חברתך לפני שהכיר אותך הייתי סבורה כי הם מתאימים איש לרעהו?
כעס עצום מלא אותי, חרון שאפשר להשתלט עליו רק מתוך מאמץ עצום. למה היא אינה מבינה? פעם נוספת הפכה ההתפעלות שלי מסבתא לאכזבה חמוצה. הגעתי לביתה מתוך אמונה שהיא תתמוך בי, אך טעיתי. נזכרתי בכעס של אמי כשדיברה על סבתא ועתה השגתי אותו בשלמותו. מפח הנפש מהתשובות שלה, מרוחקות והגיוניות, ערער את הגבולות. למורת רוחי הטחתי בה "את אינך מבינה, היא חברה שלי מאז שהייתי ילדה קטנה, אנחנו מתחלקות בכל דבר, זו בגידה נוראית, אני לא יודעת מה אעשה, אני רוצה להתקשר אליה ולבכות ואז אני נזכרת שאני לא יכולה." קול עמום בקע מתוכי ושמעתי את עצמי אומרת "אני מבינה למה אימא לא מדברת אתך, את לא מבינה כלום". כבר אז, למרות הצעקות וההאשמות, לא יכולתי שלא לראות איך המבט המרוכז בעיניה הופך להבעת כאב. היא הביטה בי ושתקה. פניה נראו כאילו הם נוזלים ונמסים. מיד הצטערתי על דבריי. סבתא הושיטה יד גרומה, אספה את הכלים ופסעה בצעד זקוף אל המטבח. אני קמתי ממקומי ופניתי אל הדלת. כשסובבתי את ראשי בכדי להיפרד ממנה לשלום היא עמדה בפתח המטבח והביטה אליי. לרגע הייתי בטוחה כי דמעות ממלאות את עיניה וסנטרה מרקד באיזו עווית מוזרה. אולם היא החניקה הכול, כמעט יכולתי לשמוע את דברי התוכחה העצמית שלה, אמרה "שלום" ופנתה אל החדר.
החלטתי ללכת ברגל הביתה. ההליכה מרסנת כל התפרצות, ממתנת כל פחד, הצעד המונוטוני מתגבר על כל רגש ומתאים אותו לקצב קבוע ובלתי משתנה. אף שידעתי שאצטרך ללכת כשעה וחצי לא יכולתי לעמוד או לשבת. האכזבה המעיקה לא נתנה לי מנוח. תחילה הרהרתי שהייתה זו טעות לצפות מאישה בגילה של סבתא להבין את תחושותיה של נערה בת גילי. אך כעבור דקות אחדות נאלצתי להודות בטעות, שכן בעניינים אחרים סבתא הבינה אותי היטב. נזכרתי שוב בקשר המעיק בין חברתי לאותו נער וזעם מעוור ומחליש הציף אותי. בעיני רוחי ראיתי אותם יחד, מתוך צורך להעמיק את הכאב, להוכיח לעצמי עד כמה בגדו בי. אלה שלאחר דקות ארוכות של הליכה הפך הזעם למעין טרדה. הצורך להיות נאמן לרגש צודק הפך קשה יותר, ודמותם המשותפת היטשטשה לאטה, נותרו בה רק קווי המתאר אך הצבעים דהו ותווי הפנים נעלמו.
שוב הרהרתי בסבתא. עיניה שנמלאו דמעות היו עתה חיוניות הרבה יותר מדמותם של חברתי ובן זוגה. מדוע אין היא מבינה? אולי מתוך זלזול בגילי הצעיר? שוב נאלצתי להודות שזו טעות, מאז ילדותי נהגה בי סבתא בכבוד, ממש כפי שנוהגים במבוגרים. כל הדרך הרהרתי בתגובתה, מפוררת אותה למלים בודדות ומרכיבה אותן בחזרה למשפטים, שנראו סתומים ומשונים. גם לאחר שדעך הכעס לא עלה בידי לעמוד על פשרם. התקשיתי להאמין שהיא מבטלת את רגשותיי, אך גם לא יכולתי להבין את היחס המרוחק שלה.
*****
לאחר כחודשיים שבתי לבקר אותה. דפקתי קלות בדלת, ומול עיניה הזוהרות והמזמינות צעדתי בזהירות רבה פנימה, על קצות האצבעות, כאילו אני מבקשתי שנוכחותי לא תהפוך למעיקה. שוב נשלפו הצלחות המהודרות והספלים המעוטרים, ריח מהביל של קפה טרי מילא את המטבח וסבתא הניחה על השולחן עוגות טריות, כאילו היו מוכנות שם במיוחד בשבילי. היא שאלה אותי לשלום כל בני המשפחה, כאילו מעולם לא התפרצתי ולא אמרתי מלים חדות כל כך.
לאחר דקות אחדות השתררה שתיקה. סבתא ניקתה את השולחן, סילקה את הכלים והחלה מזיזה את הכיסאות למקומם. נחרדתי מן המחשבה כי אלך לדרכי כזרה, כאילו לא שוחחנו מעולם על שלל נושאים. נותרתי לשבת, מתעלמת מהניקיון ההולך ומשתרר סביבי, ולבסוף סיננתי בשקט "אני מצטערת". סבתא נראתה מופתעת, כפי הנראה חשבה שאמנע מלהזכיר את המריבה ביננו. היא הניחה את המטלית והתיישבה לידי, מביטה בי אך שקועה במחשבות. אצבעותיה שהחליקו על פני השולחן הלוך ושוב נראו מעוקמות מעט. תהיתי איך היו נראות בלא הטבעות; הן הפכו כמעט לחלק מגופה ואי אפשר היה לתאר אותה בלעדיהן.
סבתא פתחה בהתנצלות: היא מצטערת שפגעה בי, בשום פנים באופן לא התכוונה לזלזל ברגשותיי. תמיד כיבדה אותי ונזהרה בכבודי. אין היא מבינה מדוע כעסתי כל כך. היא זוכרת שכך בדיוק כעסה עליה אמי, כשהייתה בגילי. ובנוגע לחברה שבגדה, היא איננה מסוגלת להשיג את סערת הרגשות העמוקה הכרוכה ביחסי חברות ממין זה. לא שאינה מבינה עד כמה אהבה יכולה להיות עמוקה, כמעט משעבדת, אולם פה אין מדובר ביחסים ממין זה. יש פה איזה יחס שקשה לה להגדירו—מעין הישענות על החברות, או איזה יחסי תלות, ראיית החבר כחלק מעצמך ולא כישות נפרדת. צר לה, היא אינה מוצאת את המלים המתאימות, אולם משהו בחברות זו חורג מתחום היחסים בין אנשים ונוגע בעצם ליחסו של האדם אל עצמו. קשה לה להבין מדוע הבגידה מעליבה כל כך אם אינני כרוכה אחרי אותו בחור. נדמה לה שמה מעיק עליי הוא ההינתקות מהחברה, העמידה העצמאית אינה נוחה לי. התלות הזו בחברת הילדות מעכירה את מבטי, מונעת ממני מלראות את העיוות שברעות הזו. ואגב, אין זו פעם ראשונה שהיא נתקלת בכך מאז הגיעה ארצה. ובעצם מדוע אני כועסת? במה בדיוק בגדה חברתי? בנאמנות של שתי ילדות קטנות המתחבאות בעבי היער ונשבעות שלעולם-לעולם יישארו חברות? היא מצטערת ואומרת זאת מתוך כאב, אך מה שנפגע הוא חלק בי שאינו רוצה להתקיים באופן עצמאי אלא זקוק כל כך להיסמכות על אחרים.
המלים נעתקו מפי. מעולם לא שמעתי אותה בוטה כל כך; אפילו קולה, שהיה שקט תמיד, הפך לצורמני. נדמה היה לי שהיא רועדת מעט. הבטתי בה ונוכחתי שיש בה מידה של מרירות. ההסתגרות בקרב הקהילה הקטנה של עולים מבריטניה, המנהגים שנראו תלושים כל כך, התהום שנפערה בינה לבין בנותיה, כל אלה נטעו בה טינה שהיא היטיבה להסתירה. אולם עתה נראתה נחושה להתעלם מכל סייג או מעצור. אפשר היה לנחש כי המלים שאמרה לי נהגו קודם בחלל החדר, הגם שאיש לא היה בו מלבדה, בלחש או בקול רם. עמדנו כמה רגעים אישה מול רעותה, שותקות בשל סערת רגשות. לבסוף נשקתי לה והלכתי.
כשהגעתי הביתה החלטתי לשוחח עם חברתי. חשתי שמשהו התערער, אולם לא ידעתי מה. ברור היה לי כי התקווה שדבריה ישיבו את החברות לקדמותה היא קלושה, אולם יותר מכול דחפה אותי הסקרנות לגלות היכן בדיוק נפער אותו סדק שאני חפצה כל כך לתקנו. הודעתי לה שאני רוצה לדבר אתה, והיא הזמינה אותי לביתה. כשהגעתי המתינה בדלת, ומחייכת אליי כאילו הייתי בת משפחה ששבה ממרחקים ויש לקבל אותה באופן שמדגיש עד כמה הייתה חסרה. נכנסתי פנימה, מסרבת לשתות ולאכול, הובלתי לחדרה המוכר כל כך, שהיה מסודר ונקי, הבגדים שהיו פזורים תמיד על הכיסא והרצפה נעלמו, המיטה הייתה עטופה בכיסוי נאה ואפילו השולחן הבהיק. חברתי התיישבה בחביבות על המיטה והחלה להסביר עד כמה היא שמחה שנוכל להיות שוב חברות, והקרבה אל אותו נער לא תעמוד בינינו. הרי אני בכלל לא רציתי אותו, אז מה אכפת לי אם הם הפכו לזוג? אני החברה הכי טובה שלה, היא לא יכולה לדבר עם אף אחד כמו שהיא יכולה לדבר איתי, נוכל לבלות ביחד, והיא שמעה כמה סיפורים מעניינים שהיא רוצה לספר לי.
הבטתי בה, מנדנדת את רגליה היחפות ומעבירה אצבע ארוכה בתלתליה, עיניה מזמינות ואוצרות סוד והיא מחייכת במתיקות, ותהיתי מה השתבש. סבתא צדקה, הרי אני אדישה לגמרי אל אותו נער, והמחשבה על שניהם נראתה לי פתאום מגוחכת ואווילית. חברתי המשיכה בתיאורים של נערה אחרת, מבקשת להפוך את דבריה למשעשעים וכובשים. חייכתי אליה, אולם מלבד כמה שמות מוכרים לא שמעתי דבר. חשתי כאילו איזו דלת עצומה וכבדה נסגרת מולי; אני נחרדת מעוצמת הטריקה המרעידה את הבית כולו. אין כל דרך לשוב ולפתוח את הדלת, זה מתחוור לי מיד, אולם בכדי למחות את הספק אני מנסה לדחוף אותה, אך היא כבדה ואיני יכולה להזיזה. המתנתי רגעים אחדים ואז קמתי ממקומי, נפרדתי מחברתי—הבטחתי לשוב ולבקר—ויצאתי מביתה בחופזה.
הכול התרופף, דבר לא נותר קשור כהלכה. מובן שהחברות תמה, אין מקום למלים מרובות כל כך ברעות שנרקמת במשך שנים ארוכות. גם ביקורים בבית חברים אחרים הפכו לחטופים, לעתים עזבתי מבלי להיפרד. התהלכתי שעות ארוכות לאורך החוף, מדרום העיר אל צפונה וחזרה דרומה. כמעט תמיד נראה הים שטוח לחלוטין, רצועת החוף לפני המים רדודה ושקופה. אולם לעתים ראיתי גלים תלולים, נשברים כשהם רחוקים מן החוף ונסחפים בחזרה אל תוך זרמים עמוקים ובלתי נראים.
*****
לימודי הגיאוגרפיה באוניברסיטה התגלו כאכזבה מרה. כבר מן השיעורים הראשונים שקעתי בשלל מונחים טכניים המתארים תופעות טבע שונות באופן כמותי מדויק, אך אין להם דבר וחצי דבר עם פסגות מוכות רוחות, נהרות רחבים שחוצים ערים עתיקות או אוקיאנוסים רחבי ידיים. תחילה אמרתי לעצמי כי אי אפשר להגיע למחוזות אלה מבלי להכירם באופן מפורט ומדויק, מבלי שכל פרט ייאמד כשלעצמו וביחס לפרטים האחרים. אולם במהרה חשתי כי זה נתיב מוגבל שאינו מאפשר לי לחרוג מגבולות תל אביב מוכת החום והמיוזעת, שאפילו בסתיו השמש קופחת בה עד לשעות הערב המאוחרות.
החלטתי להתייעץ עם סבתא. אמנם נפגשנו רק אחת לכמה חודשים, אולם יכולתי לשוחח איתה בלשון המובנת לשתינו. הגעתי לביתה אחר הצהריים, סבתא ניצבה מולי זקופה ורזה, אולם בפניה ניכרה איזו לאות; פניה נראו לי רפויות מעט, ומשום מה ראיתי פתאום דמיון בינה ובין אמי. שוב נשלפו הכלים המהודרים, צחורים ומבריקים, וניחוח קפה שזה עתה נטחן מלא את המטבח. היא הגישה לי עוגות חומות ומבריקות ושאלה לשלום כל בני המשפחה. לאחר שעניתי על כל שאלותיה היא חיכתה בסבלנות לשמוע מה רציתי לספר.
פתחתי בתיאור לימודי הגיאוגרפיה; ניסיתי לתאר אותם באופן הנאמן ביותר, כאדם המבקש עצה ממומחה ומשום כך הוא סוקר את הנסיבות באופן שלא ישפיעו על חוות הדעת האובייקטיבית. המרצים מלמדים היטב את החומר, הסטודנטים נעימים, אינני יודעת מדוע אבל אני מרגישה כי ציפיתי למשהו אחר, חשבתי שהשיעורים יתרכזו בנושאים אחרים. סבתא הביטה בי מתוך ריכוז עמוק, מבקשת להבין את דבריי מבלי לשאול דבר, מתעמקת בכל מילה שאמרתי כאילו נאמרה בשפה זרה שזה עתה החלה ללמוד. לבסוף שאלה, מתוך מאמץ, למה בדיוק ציפיתי? הרגשתי איך מאדימים פניי, לא יכולתי להסתיר את המבוכה, ולבסוף אמרתי כי אינני יודעת. השפלתי את מבטי וסיננתי בשקט כי אני רוצה לחרוג מעולמי, לצאת ממציאות החיים פה בארץ אל מקומות אחרים, או בעצם, אל תחומים אחרים. אינני יודעת מדוע, אבל אני חשה שיש משהו מגביל בשגרת חיי, וקיוויתי—אני רואה עד כמה זה מוזר—כי לימודי הגיאוגרפיה יהפכו את חיי לחופשיים יותר.
סבתא חייכה ברוך, בלא שמץ של לעג. נדמה לה שהיא מבינה אותי, אבל היא איננה בטוחה. היא עצמה התלבטה מה תלמד, אולם נסיבות חייה אילצו אותה לוותר על הלימודים. אמנם היא עבדה כאחות בזמן המלחמה, אולם לא הייתה לה השכלה פורמאלית והיא גם לא רצתה לסעוד אנשים כל חייה. סבא היה מהנדס, אך היא נאלצת להודות כי למרות הקרבה, בתחום המקצועי הייתה תהום פעורה ביניהם. מעולם לא עלה בידה להבין את התרשימים שערך, והוא סבור היה כי הם יפים להפליא. כשהגיעה לארץ חשבה ללמוד באוניברסיטה; אולם הלשון החדשה שנאלצה ללמוד בזריזות והסביבה הזרה כל כך הרתיעו אותה. לעתים מזומנות תהתה מה הייתה עושה לו נשארה באנגליה, ונדמה לה כי הייתה לומדת מקצוע כלשהו, אולי הייתה עורכת דין. ואגב חיים חופשיים—למה בדיוק אני מתכוונת? משום מה, כשהיא מתבוננת בי, גם לה נדמה כי חיי מושפעים מאילוצים רבים כל כך, והיא נאלצת להודות שאת רובם היא אינה מבינה.
הבטתי בסבתא, העיניים הגדולות הצטמצמו מתוך מאמץ, היא קרבה מעט את ראשה אליי כאילו אני עומדת לגלות לה סוד, ללחוש אותו לאזנה, והיא אינה רוצה להחמיץ ולו מלה אחת. עתה ראיתי כי פניה חרושי קמטים, ושיערה האסוף לבו כולו. היא הושיטה יד מעוקמת מעט, אחזה ברוך בידי, ליטפה אותה בעדינות, כאילו הייתה שבירה, והמתינה. הציפייה כי אומר משהו העיקה עליי, ולכן ניסיתי שוב להסביר: אינני יודעת לתאר זאת, גם לי נראה הדבר מוזר, אבל היא, סבתא, נראית לי חופשיה יותר ממני. נדמה לי כי ההתנסויות שלה אחרות משלי, מרוחקות יותר. מה פירוש מרוחקות, היא שואלת. איני יודעת, לעתים נדמה לי שאני נסחפת במערבולת והיא חותרת ומכוונת את חייה. כל דבר בחייה נראה לי שונה כל כך מחיי—הלבוש, התכשיטים, החברים, הבית, הכלים היפים, הכול מצטרף לידי איזו שלם המובדל לגמרי מסביבתו, ואילו חיי ארוגים יתר על המידה בסביבה. סבתא מצמצמת את עיניה עוד יותר, היא נראית לי ערנית יתר על המידה, עצבנית מעט, והיא שואלת האם אמי חשה כמוני? אני מתבלבלת, איני מבינה מדוע היא מתעניינת בה כעת, ובכל זאת אני עונה: לא, יותר מכול אוהבת אימא לשהות במחיצת חברים, היא סולדת מהתבדלות ורואה בה פגם, דופי שיש לתקנו. סבתא מקישה באצבעותיה על השולחן—מעולם לא ראיתי אותה מתוחה כל כך—ותוהה: הרי זה טוב מאוד להיות חלק מסביבתך, מדוע זה מטריד אותך? לא, סבתא, אני עונה, לא כך, לא כשאי אפשר כבר לראות את המחיצה בינך לבין אחרים, וכל חלל פנימי נכבש מתוך מאמץ מתיש ומייאש.
*****
דורי פנה אליי בשאלה בנוגע לספר שחיפש וביקש את עזרתי. אני הייתי הספרנית האחראית בשעות אחר הצהריים והערב, והוא ביקש לדעת היכן נמצאים ספרי ההיסטוריה. מלכתחילה היה משהו בלתי ברור בדמותו—גבר גבוה וצנום בעל עיניים גדולות בצבע ענבר, לבוש בבגדים מיושנים מעט, בעל מבט שאין לדעת אם הוא עצוב וביישן או דווקא ערמומי. הוא פנה אליי בנימה עניינית, כמעט מתוך טרוניה: אולי אוכל לעזור לו למצוא ספר על תהליכי עיור בארץ ובאירופה? הוא מסתובב בספריה כמעט שעה שלמה ואינו מצליח למצוא את המדף הנכון. אולם לאחר שהתחלתי להתעמק בקטלוג ולחפש ספרים מתאימים החל להצטדק: הוא עיתונאי בעיתון מכובד המכין כתבה על התפתחות הערים בארץ והוא זקוק לעזרה במציאת פרסומים מתאימים. הוא מצטער, אבל הוא התייעץ עם שתי ספרניות וכמעט התייאש, הראשונה הפנתה אותו למדף הלא נכון והשנייה רק שאלה ממתי עיתונאים מתעניינים בספרים.
דורי החל לבקר בספרייה לעתים מזומנות, ולבסוף אזר עוז והזמין אותי לארוחת ערב בביתו. הוא גר בשכונה דרומית של תל אביב, בקומה שנייה, מול עץ אקליפטוס גבוה. קירות הדירה היו מכוסים מדפים חומים כהים בעלי חזות קודרת, עמוסים ספרים עבי כרס. אולם הדירה עצמה דמתה יותר לביתו של סטודנט צעיר: בדים בעלי הדפסים עיטרו את הקירות, שמשייה סינית הייתה תלויה מהתקרה ובאמצע החדר ניצבה ספה אדומה כהה, מוכתמת מכל עבר. שולחן האוכל כוסה לכבוד הארוחה במפה שהייתה גדולה יתר על המידה והגיעה כמעט עד הרצפה משני עבריו. דורי הגיש את האוכל מתוך התרגשות. בגדיו המיושנים התלכלכו מעט מן הבישול אולם הוא לא הבחין בכך, שכן שהיה קשוב כולו למראות ולקולות העולים מן הכיריים ומן התנור. חשבתי שכך נוהגת אמי לבשל—מתיזה טיפות שמן ושיירי אוכל על המטבח כולו אך כל תשומת לבה נתונה למרכיבי המזון המאבדים את צורתם ומתעבדים לאטם לידי מנה מוגמרת. לאחר שסיימנו לאכול המתין דורי למחמאות על הבישול, ואני הזדרזתי לשבח את המנות השונות.
ממש כמו אמי, הוא צנח לאחר הארוחה אל תוך הכורסא הגדולה, חלץ את נעליו ופשט את רגליו הרפויות קדימה. תחילה עצם את עיניו, אך לאחר מכן פקח אותן והסתכל עליי במבט שאין לדעת אם הוא מבטו של נער מאוהב או של גבר בשל העומד להפיל ברשתו נערה נוספת. חייכתי אליו, אך הוא נותר רציני. לבסוף אמר בנימה כמעט בוטה כי הוא רוצה שאשאר אתו הלילה.
אין דבר מעיק יותר משגרה הנולדת בין אוהבים. לאחר הלמות הלב המתרגש, ריחו של גוף לא מוכר, התוודעות לזיכרונות זרים מגיע בוקר שבו יש למהר לעבודה, להזדרז ולהשלים מטלות שנזנחו. דורי זינק למשמע השעון המעורר, פסע בעצבנות בין האמבטיה למטבח, ולאחר דקות אחדות שמעתי את דלת הבית נטרקת. אני נותרתי במיטה הרחבה. שכבתי מבלי לזוז. לאחר דקות ארוכות החלטתי לבקר את סבתא.
כשהיא פתחה את דלת הבית נוכחתי שהערתי אותה. היא לבשה חלוק אפור מבריק ונעלה נעלי בית צמריריות, עיניה נאבקות באור היום החריף והיא מבקשת להסתיר את שנת הבוקר המאוחרת שלה. עיניה העצומות למחצה ושערה האפור הסתור שיוו לה מראה מוזר; חשבתי כי על פי פניה אי אפשר לדעת אם זה אישה או גבר, פניו של סבא הגיחו מבעד לעיניה. ממש כפי שהיה מביט בי, מתוך סקרנות ספקנית, כך הסתכלה עליי סבתא והזמינה אותי פנימה. היא הלכה לאטה למטבח, הפעילה את מכונת הקפה, וזו החלה לגרגר ולהעלות אדים. לבסוף פלטה המכונה את הקפה המהביל, סבתא שלפה לחם קלוי וחמאה והזמינה אותי להצטרף אליה לארוחת בוקר.
איני יודעת מדוע אך החזות המרושלת שלה העיקה עליי. איזו תחושה של רוגז השתלטה עליי. הצטערתי שבאתי לבקר אותה אך לא רציתי ללכת מיד בכדי לא להעליבה. היא לא חשה בכך, וכדרכה החלה לשאול אותי על הוריי, על אחותי, על העבודה. לאחר שתיארתי את כולם באופן מפורט אמרתי בשקט, כמעט בלחש, שיש לי חבר.
מבט צעיר ושובב פרץ מתוך הפנים הזקנות. סבתא הזדקפה, אספה מיד את שערותיה, קשרה את חגורת החלוק, כאילו היא מתכוננת לקראת הרפתקה נפלאה. היא חייכה, חיכתה מעט, ואז ביקשה שאספר לה עליו. ניסיתי לתאר את דורי באופן מדויק, מבלי להפליג במחמאות או להדגיש את החסרונות. סבתא הייתה כה קשובה עד שנדמה היה לי כי היא כמעט ואינה נושמת. וכשהשלמתי את התיאור היא הביטה בי ברוך, כמעט כפי שמביטים בתינוק שזה עתה נולד, מתוך התפעלות מהולה בחרדה עמוקה.
היא קמה ממקומה ואמרה כי היא תתלבש ומיד נלך יחד לקנות לי מתנה, בגד כלשהו. לאחר דקות אחדות שמעתי את נקישות נעליה מתקרבות. היא הופיעה הדורה כתמיד, שערה הלבן הבהיק; הוא התאים להפליא לשמלה האפורה בעלת העיטורים האדומים והכתומים. כשפניה אומרות נחישות אחזה בזרועי ורמזה לי לבוא אחריה. יצאנו מן הבית ופסענו ברחובות צרים ומוצלים עד שהגענו לחנות בגדים קטנה במרכז המסחרי הישן, כמעט נסתרת מן העין. סבתא פתחה את הדלת והתקבלה בברכות מכל עבר. נראה כי המוכרת והתופרת הכירו אותה היטב.
המוכרת הביטה בי בפליאה גמורה, סקרה בגלוי את מכנסי הג'ינס המהוהים שלי ואת החולצה השחורה והביטה בסבתא במבט שואל. האם באתי ללוות אותה? סבתא חייכה ואמרה כי אני הנכדה שלה והיא רוצה לקנות לי שמלה. התופרת חייכה אליי באופן מוגזם, רמזה בעיניה למוכרת ואמרה כמה מלים בשפה בלתי מוכרת. הן דיברו עליי כרופאה ואחות הבודקות חולה ואינן רוצות ששפתן תסגיר את מצבה, והן מונעות ממנה את הפרטים הקטנים והמעיקים של המחלה. התופרת קמה ממקומה מאחורי מכונת התפירה, פסעה אליי והביטה בי ארוכות כאילו אני ערומה—מחשבת את ממדי גופי, פוסעת סביבי בכדי לראות אותי מקדימה, מאחור ומהפרופיל, אומדת את הגובה והמשקל, מתעכבת על כל פגם. לבסוף פנתה אל סבתא ואמרה כי יש לה כמה שמלות שעשויות להיות מתאימות. היא הסיטה וילון שכיסה את אחד הקירות — מאחוריו התגלתה דלת — נעלמה ושבה עם ערימת בגדים.
השמלות נפרשו על פני החדר הקטן; שלל צבעים וצורות מלאו את החנות הקטנה עד תומה. משבצות קטנטנות כחולות ואדומות נבלעו בעיגולים גדולים וירוקים, משולשים ומרובעים שחורים על גבי בד לבן נשפכו מעל לפרחים קיץ קטנים סגלגלים, יריעה ורודה מבריקה זלגה אל בד הודי מקומט קמעה, שנשמט אל אינספור פסים סגולים, כתומים ואדומים על פני רקע כתום חיוור. אולם הכישוף נקטע למשמע קולה הצרוד של המוכרת שפנתה אל סבתא ושאלה איזו גזרה תתאים לי. סבתא שלפה שמלה אחת, לבנה בעלת פסים כחולים דקים, והורתה לי למדוד אותה.
אישה זרה מביטה בי מתוך המראה; צעירה בעלת שיער בהיר, עיניים פעורות, גופה המעוגל מבצבץ מתוך השמלה ההולמת היטב את גזרתה. היא מביטה אליי בספקנות, אולם איזו עווית קלה המזכירה חיוך נסוכה על פניה. גופה נראה מתוח מעט, כמעט מאומץ, אף שהיא עומדת מבלי לזוז. לאחר כמה רגעים בהם היא עומדת כמאובנת היא מניעה לבסוף את אבריה, בוחנת את הגוף הנשי מצדדיו השונים, ואז היא מבחינה שדמות נוספת משתקפת במראה. סבתה מביטה בה במבט מאומץ, עיניה כהות, כמעט שחורות, והיא ממתינה בשקט ובסבלנות שזיק החיוך יהפוך לקורת רוח מלאה וגלויה.
אני רוצה את השמלה—שמעתי את קולי, חזק ונחרץ. התופרת והמוכרת החליפו שוב מלים אחדות בשפה זרה, ואז פנו אל סבתא ושאלו אם ארצה שמלה נוספת. היא הנידה ראשה בשלילה, והן אספו בזריזות את השמלות האחרות ונעלמו איתן בדלת הסתרים. כששבו הציעה המוכרת הצעירה לארוז את השמלה, אולם אני הודעתי כי אין בכוונתי לפשוט אותה. מתוך סלידה אספו את מכנסי הג'ינס והחולצה השחורה והניחו אותן בשקית ניילון, בפתח החנות.
כשפגשתי את דורי בערב ניסיתי להיראות אדישה. הגעתי לביתו בשעת ערב מאוחרת, עליתי במדרגות האפלות וצלצלתי בפעמון. דורי פתח את הדלת ונשען עליה, פניו חיוורות ותשושות. לאחר יום ארוך של עבודה מאומצת הגיע הביתה עייף, ויותר מכול רצה להשתרע על הספה אדומה ולשקוע בשינה. לעתים רחוקות התעורר לאחר כמה שעות שינה ועבר למיטה. בדרך כלל התרווח על הספה וישן עד הבוקר. ואמנם הספה אימצה את מתאר גופו, עמק ארוך וצר חצה אותה והסתיים בכרית ראש מעוכה. אלא שלמרות ארשת הפנים העייפה הבזיק אור בעיניו כשראה אותי לבושה בשמלה החדשה. הוא בחן אותי בגלוי, כאילו אני אישה זרה והוא אינו מכיר אותי. ציפיתי לחיוך, למחמאות, אך הוא נראה מרוחק, מביט בי במבט חומד נעדר חביבות, עיניו עוקבות אחר קימורי השמלה כאילו היא שריון של אביר שיש לקרוע אותו בכדי להכניעו. אני נבהלת מעט, גם דורי נראה שונה פתאום, נעלמו הנימוסים הנאים, הדיבור השקט ונעים, הוא אינו מנסה להקל עליי, למנוע את המבוכה—אדרבא, הוא כבר אינו נשען על הדלת אלא עומד זקוף, מושך אותי אליו, ואני חשה על עורפי נשימות כבדות ומאומצות.
*****
דורי ואני יושבים במרפסת המשקיפה על הים. בשעת ערב מאוחרת זו השמש כבר אינה נראית אך אור אדום עוד זוהר מעבר לאופק, מפזר אבק מוזהב בשמים. הים כחול כהה, כמעט שחור, דבר אינו משתקף בו מלבד העלטה. שנינו משפילים מבטנו אל השולחן, אני משלבת את זרועותיי בכוח וידיו של דורי לופתות את צדי השולחן. שיניי ננעצות בשפתיי ודורי בולע משקה בלתי נראה. אני תוהה אם אצליח שלא לבכות עד שאצא. האם לקום עכשיו? לעולם לא אשוב לפה, כדאי אולי להשתהות מעט. אך הדמעות שעדיין כלואות מאיימות לגלוש על לחיי, ואני מחליטה ללכת. כשאני עומדת ופוסעת אל הדלת דורי יושב מבלי לנוע, נמנע מלהביט בי, מרכז מבטו בשולחן הפלסטיק הסדוק.
חדר המדרגות מלוכלך ומעופש. קשה לי לשאת את הריח, אני ממהרת לצאת לרחוב. אולי הוא רואה אותי מן המרפסת אבל אני איני מפנה את ראשי למעלה. אני עוצרת מונית ומבקשת להסיע אותי לביתי. המונית מתחילה לנוע ואני יושבת הלומה, מנסה לשחזר את מלים שנאמרו, את פניו של דורי, אבל הכול נראה מבעד למסך מעורפל ומעושן. חולשה תוקפת אותי, קשה לי אפילו לשבת—אולי אשתרע במושב באחורי—איני יודעת איך אוכל לצאת מן המונית ולצעוד הביתה. ראשי כבד כל כך עד שאין לי ברירה אלא להשעין אותו על חלון המונית, איני יכולה לזקוף אותו. המונית נוסעת צפונה לאורך הים ואז פונה מזרחה. אולם כשהיא מתקרבת לביתי אני מבינה שלא אוכל להישאר בגפי אפילו לרגע קט. מזה חודשים אני מתגוררת עם דורי, והדירה נותרה כמעט ריקה. בדיוק ברגע שהמונית עוצרת אני מבקשת מהנהג שייקח אותי לביתה של סבתא.
היא פותחת את הדלת ופניה אומרות בהלה: מדוע אני כה חיוורת? אני נראית כאילו אני עומדת להתעלף. האם אני חולה? היא תקרא מיד לרופא. אני מתאמצת ומגיעה עד הספה, חולצת את נעליי ומשתרעת עליה בכל כובד גופי. אני שוכבת על גבי, איבריי פשוטים לכל עבר, רגל אחת על הרצפה והשניה על המשענת, ראשי שמוט מעט מעבר למושב, וידיי מוטלות לצדי. סבתא מבועתת; אני רואה אותה ממהרת לטלפון, מחייגת וממתינה לתשובה. אלא שאז פורצות הדמעות ואי אפשר עוד לסכור אותן, אני חשה בחומן על פניי ואין לי כוח למחות אותן. סבתא מביטה בי, משיבה מיד את השפופרת למקומה וממהרת אליי. היא כורעת על הרצפה ומחבקת אותי, נשיקותיה על לחיי אוספות את הדמעות.
*****
מזה ימים אחדים אני מתגוררת אצל סבתא. בחדר העבודה של סבא יש מיטה נוחה, הוא נהג לנוח בצהריים, בין שעות ארוכות של סרטוט תכניות. סבתא הניחה מצעים חדשים, לבנים בוהקים, מדיפים ריח נעים של לבנדר. איני יודעת אם הניחוח הנעים מקל על כאבי או דווקא מדגיש אותו. אני ערה בלילה, מתהפכת במיטה, נאבקת בחלל העצום הממלא אותי. בשעות היום אני מבלה עם סבתא, מחלקת עמה את שגרת יומה: הטיול למכולת הקרובה, משם לבית המרקחת ובחזרה הביתה. מעולם לא ידעתי שהיא מכירה אנשים רבים כל כך. כמעט כולם דוברי אנגלית או גרמנית, תמיד שמחים לראותה והיא מציגה אותי בגאווה בפניהם. בעת ארוחת הצהריים אנו מאזינות לחדשות בבי-בי-סי, לאחר מכן נחות מעט. אחר הצהרים אני הולכת עם סבתא לספרייה העירונית. היא מחליפה ספרים ופוגשת מכרים—אני רואה שיש לה מחזרים. גבר מבוגר בחליפה הדורה מלווה אותה, מספר בדיחות תפלות ומשעממות ומאלץ אותה להעלות איזו הבעת פנים משועשעת. ויש גם זקן חביב דובר אנגלית המנשק את ידה באופן מופגן בכל פעם שהוא פוגש בה. היא נוהגת בהם בחביבות אולם אינה מתעכבת לשוחח עמם.
גם אני השאלתי שני ספרים מהספרייה, אולם איני יכולה לקרוא. לאחר כמה פסקאות מחשבותיי נודדות ואני מניחה את הספר. אף שאני משחזרת בלא הרף את דבריו של דורי על אהבה שאינה מחוברת לחיי היומיום אני יודעת כי אלה מלים ריקות ונבובות, ואין כל טעם להתעמק בהן. אבל התקווה כי הבנה מחודשת תסלק את הייאוש מאלצת אותי להיזכר בכל מילה, בכל הבעת פנים. הפכתי לילדה קטנה וערירית; מעין פעוטה שגורשה מביתה והיא עומדת בחוץ ומביטה בעיניים כלות אל השער הנעול, נקרעת בין רצון לשאת את העלבון בגאון ולהיעלם לבין הצורך לצרוח בבעתה מפחד ולהתחנן שיותר לה להיכנס. אך שני הרצונות שקולים—היא ממררת בבכי מול השער, ממאנת להסתלק אך גם אינה מבקשת לשוב הביתה.
סבתא מביטה בי ארוכות מבלי לומר דבר. אני יודעת שהיא מתחקה אחר כל תנועה או הבעת פנים שלי, אך אני מעדיפה להתעלם ממנה. אין טעם לבקש שתחדל, לכל היותר תתאמץ להסתיר את מבטיה החוקרים. תחילה הציעה שנלך יחד לבית קפה או לצפות בסרט, אך אני סירבתי. לאחר מכן שאלה אם אוכל לעזור לה באחזקת הבית. אני יודעת שאין כל צורך בכך, סבתא תמיד ניהלה את ביתה מתוך חוכמה וחסכנות. לכן אני משיבה בלא היסוס כי כשאוכל אתפנה לעזור לה. היא מחייכת ומהנהנת בראשה. מדי פעם אני שומעת אותה משוחחת בטלפון עם אמי, מספרת לה על שגרת היום שלי. יש בדבריה איזו נימה של התנצלות, איני יודעת מדוע. ייתכן שאמי כועסת על כך שאני שוהה עם סבתא ולא אתה, או אולי היא מסתייגת מהאופן שבו סבתא מתייחסת אליי.
לפני כמה ימים אמי ביקרה אותנו. היא צנחה לתוך כורסה גדולה, מתנשפת מן הדרך ואולי גם מדיבורה המהיר. למרות סיפוריה השוטפים על קרובי משפחה שונים ניכר בה כי היא נבוכה ומעט מבוהלת. היא רואה את כאבי אך אינה יודעת מה לומר. היא חילקה את תהפוכות חייה עם חברות, ומתוך השיחות הארוכות עלתה איזו נחמה. היא תוהה מדוע אני איני נוהגת כך, אך ברור לה כי לא תוכל לכפות עליי לשוחח. בכל ליבה הייתה רוצה לדבר עליי ועל דורי, מדוע נמשכנו זה לזו ומדוע נפרדנו, אולם היא אינה מעזה לומר דבר. הדאגה משווה לה איזו ארשת פנים מהורהרת, כמעט נוגה. למרות גופה הגדול ובגדיה המרושלים היא נראית לי צעירה יותר, כמעט נערית. שתיהן מביטות עליי, סבתא מתוך עצבות מרוחקת ואימא מתוך כאב גלוי ומבוכה, ופניהן אומרות חוסר אונים וייאוש.
*****
כמה חודשים עברו מאז עברתי לגור עם סבתא. הבוקר נעתרתי להפצרותיה והסכמתי להישאר בבית ולבלות אתה. נמנמתי במיטה עד שעה מאוחרת, ואז החלטנו לאכול ארוחת בוקר בבית קפה סמוך. למרות טיפות הגשם הדקות יצאנו לדרכנו, כשהגענו גשם עז החל מכה במדרכה. התיישבנו הסמוך לחלון והבטנו בטיפות הניתזות לכל עבר. משהוגשו הקפה המהביל והעוגות החלה סבתא לשוחח על נושאים שונים. היא שאלה אותי על עבודתי בספרייה, חקרה אותי על חברותיי, סיפרה על מפגשים עם סופרים שהשתתפה בהם ושלא כדרכה הביעה גם כמה דעות פוליטיות נחרצות. דווקא החוט הפתלתל של השיחה, המעבר השוטף מנושא לנושא, העידו כי היא מכוונת את דבריה, וכפי הנראה היא חפצה לומר דבר מה. כבדרך אגב החלה לספר כי פגשה מכר שלה, חבר של סבא מלונדון, וכמעט ולא זיהו זה את זו משום שלא התראו שנים רבות. הוא סיפר לה כי הגיע לארץ כעשר שנים אחריה, ובמשך שנים רבות הוא נציג של עיתון בריטי ידוע במזרח התיכון. אפילו עתה, בגילו המתקדם, הוא כותב כמעט מדי יום, אולם הוא מחפש אנשים צעירים שיסייעו לו, ובבוא הזמן יתפסו את מקומו.
סבתא מביטה בי בריכוז ואומרת כי היא סבורה שאני מתאימה לתפקיד ואם ארצה אזכה בו מיד. אני מופתעת, המלים נעתקות מפי. אני? העלבון גואה, אני פורצת בצחוק קצר. סבתא סבורה כי מצבי כה גרוע עד שהיא מציעה דברים מגוחכים. אני מביטה בה בעוינות, אולם היא אינה מרפה. היא לופתת את ידי, ידיה עטורות הטבעות גדולות ומגוידות, מביטה בי ואומרת כי אני זקוקה להתחיל משהו חדש, לגלות פן חדש בחיי. תמיד כתבתי היטב וזו הזדמנות להכיר תחום חדש שיש בו אפשרויות רבות. אני מזכירה לה שאני עובדת בספרייה אך פניה נותרות כשהיו, כאילו לא אמרתי דבר. אין לי מלים, ההצעה מגוחכת, מעליבה, סבתא לא מכירה בכישרונות שלי אלא בכישלון שלי, הניסיון הזה נראה לי כנעלי בלרינה המוגשות כמתנה לאישה נכה.
היא מרפה מידי ושתיקה משתררת. אני מפוררת את שאריות העוגה בצלחת, עיניי מושפלות אל השולחן. הייתי רוצה לקום ולהסתלק אך אני יושבת כפופה, הודפת באצבעותיי פירורים קדימה ואחורה על השולחן. לבסוף אני חשה שלא בנוח, ואני מעיזה להביט בסבתא. כפות ידיה המונחות על השולחן כהות ומוכתמות, צווארה רפוי והאיפור כבר אינו מסתיר גילה, ואז אני משירה מבט אל עיניה ורואה כי הן שטופות דמעות. טיפות שקופות זולגות על לחייה, והיא שולפת מטפחת לבנה וריחנית ומוחה אותן.
אני מושיטה את ידי אליה. סבתא אדישה לבהלה שמעורר הבכי שלה, אוחזת בי ביד רועדת מעט. האיפור שנזל סביב עיניה מעניק לפניה מראה מוקיוני מעט, לרגע נדמה לי כי היא לובשת מסיכה לבנה בעלת עיניים מצובעות בכחול ושחור. אולם ארשת הפנים החמורה והמבט המאומץ מאפילים על הצבעים שנתערבבו, היא מנמיכה קולה ואומרת די, הרפי כבר מן העלבון, את לובשת אותו כאילו היה מעיל ארוך ומחמם, ואינך מוכנה להסיר אותו אפילו בימים חמים. הניחי לו, הוא אינו מגן עלייך אלא הופך אותך לאישה כבדה ומסורבלת. אני אומרת כי לא קל להשליך עלבון שנולד מאהבה; איני יכולה לשאת את דבריו של דורי, את ההסתייגות, את הפרידה. היא מביטה בי בספקנות, עיניה משוטטות על פני החדר, ואז היא אומרת: שוב את מחפשת תמיכה, אלא שהפעם את נאחזת בכאב. שוב את נשענת על יחסי אהבה ורעות, אלא שפה את נסמכת על העדרם. פעם אחר פעם הופך אדם אחר לחלק ממך ולא לישות נפרדת, גם אם פה מדובר דווקא בחסרונו של דורי. אם היית בת זוגו היית הופכת לצל שלו, למעין בבואה בה משתקפים חייו. דורי מתמזג לתוכך, את מביטה על עצמך מתוך עיניו, בוחנת את עצמך ורואה קלקולים רבים. השליכי אותו כבר, אין בו צורך. מתי כבר תביטי סביב מתוך עינייך בלבד? האמיני לי, תראי שלל גוונים וצורות שלא הבחנת בהם קודם, ואת עצמך תראי כפי שלא ראית מעולם.
אני חלשה, רפיון משתלט עליי. הייתי רוצה להשיב לסבתא אבל אין לי די כוח. אני רוצה ללכת אבל נדמה לי שלא אוכל לצעוד. איזו עצבות מתקדמת בעצלתיים, תחילה רק כעין רמז, דומה יותר לדכדוך קל, אולם היא הופכת לאיטה לתחושת ריקנות מלווה בייאוש. שקית סוכר נשמטת מידי ונופלת אל הרצפה, אולם אני איני מושיטה את ידי להרימה. סבתא מקמרת את גבותיה, מעקמת את פיה בתוכחה ואומרת אני מבינה את תחושת האובדן, הרי ההסתמכות על אחרים היא נוחה, ולעתים מאוד מספקת. אבל היזהרי, דווקא משום שהיא כה מפתה אין רואים את המלכודת.
גשם זלעפות ניתך בבת אחת על גג בית הקפה, מרעיש עד כדי כך שכל היושבים בו השתתקו והביטו למעלה. נדמה היה לי שהתקרה תקרוס משפע המים הנשפכים עליה. אך כעבור כמה רגעים נפסק הזרם העצום ואת מקומו תפס טפטוף עקשני. שתיקה השתררה ביני לבין סבתא. היא אחזה במטפחת ומוללה אותה בידיה, שקועה במחשבות ואינה מביטה על איש. אפילו ממני התעלמה, נתונה כולה למה שנראה כתחושת אכזבה מרה. השתיקה הביכה אותי; השיחה עם סבתא הייתה תמיד קולחת ואילו הפעם, שלא דרכה, ישבה שותקת, כאילו הייתה לבד. לאחר רגעים אחדים, מתוך אי נוחות, אזרתי עוז ושאלתי אותה איך זה שהיא עצמה איננה נסמכת על אחרים.
היא נראתה כאדם המקיץ משינה עמוקה. תחילה הביטה מבעד לחלון על הגשם ולא ענתה. לאחר מכן הפנתה את מבטה אליי, המתינה מעט, ואז אמרה שהיא נולדה וגדלה במקום אחר, בעולם אחר; היא לא ידעה עד כמה הוא שונה עד שהגיעה לארץ. ולא, אין כוונתה לנופים השונים, אף שגם תל אביב הייתה פעם צחיחה, אלא דווקא לקשרים הלא ברורים בין אנשים. ובעצם, גם לא בכך מדובר. היא אינה מוצאת את המלים המדויקות אבל מבחינתה המקום בו מצוי הסיבוך הוא באופן שבו אנשים תופסים את עצמם. כן, היא יודעת כי אלה מלים סתומות ומעורפלות, אולם התחושות הללו מלוות אותה מאז שהגיעה לארץ. אין היא יודעת בדיוק מה הקלקול, שנים רבות היא מנסה לנסח אותו בשלמות והדבר לא עולה בידה. האם דיברה על כך עם מישהו? כן, עם סבא. הוא הבין יפה את כוונתה, באופן מרומז, מבלי לפרש. כששאלה אותו פעם בגלוי מה דעתו כל כך פרץ בצחוק רם ואמר שילידי הארץ מזכירים לו גורים שנלקחו מאמם והם צריכים לנסות ולנחש כיצד הייתה אמם מגדלת אותם; בשל העדרה של האם הם נסמכים אחד על השני יתר על המידה, אולם הקרבה ביניהם אינה מועילה להם כלל. אבל דווקא אנחנו עזבנו את ביתנו באירופה, ניסתה להתקומם, אבל הוא ענה בחיוך כי אנחנו גדלנו בחיק אם שעיצבה אותנו, גם אם עזבנו אותה.
המלצרית ניגשה אלינו והחלה לאסוף את הכלים. היא הניחה את הספלים על פני הצלחות, ואז פינתה את ערימת הכלים. המפה נותרת מוכתמת מעט וסבתא לא הסירה את עיניה מן הכתם. היא שוב נשתתקה, ואני שבתי והרהרתי בדבריה. אף שהם נראו לי סתומים, היה בהם איזה הד מוכר. משהו על הצורך המתמיד לנחש כיצד יש לנהוג, העדר קורות מוצקות התומכות בחיי היומיום נראה לי מתקבל על הדעת גם אם לא לגמרי מובן. אף שלא עלה בידי לחשוב על דוגמה לכך, חסרונה של תבנית חיים מוגדרת נראתה לי כמתארת היטב את חיי.
הגשם התחזק ושוב נשמעו מים ניתכים על גג הזכוכית. עננים כהים כיסו את השמים, מאפילים את שעת הצהריים המוקדמת כאילו הייתה ערב. טיפות עבות ניגרו על חלון בית הקפה, מצטרפות לזרמים ארוכים הנשפכים אל המדרכה. אישה נושאת סלים רצה בכבדות בחוץ, מחפשת מחסה מן הגשם. אוטובוס שעבר ברחוב הותיר שובל מים שניתז אל המדרכה.
סבתא הביטה על הגשם הכבד, ונדמה היה לי כי היא שקועה בזיכרונות. אולי ראתה בעיני רוחה את הגשם האנגלי? הזרות שלה הייתה בולטת כל כך, נוגעת ללב. איני יודעת מדוע אולם דמעות עלו בעיניי; התאפקתי שלא לחבק אותה, לאסוף אותה אליי. אישה החייה את מרבית שנותיה במקום זר לה, מתרועעת רק עם חברים מאירופה, ולאחר שסבא הלך לעולמו נותרה בודדה כל כך. בוודאי היו שהביטו בה בגיחוך, אולי אפילו לעגו לה בגלוי. אפילו בנותיה נוהגות באופן שונה כל כך ממנה. אחזתי ברוך בידה ואמרתי:
"אני מצטערת, סבתא."
ציפיתי לחיוך קל, מעין הודאה בקשיים הרבים, מבט נוגה, אולי אפילו חיבוק של קירבה. אולם לתדהמתי סבתא פרצה בצחוק רם, כמעט צעקני, אך מיד חשה בפרץ הרגשות המוגזם ומיתנה את דיבורה. מצטערת? מדוע? ההיפך הוא הנכון. בכל שנותיה בארץ חשה כי אופייה הולם טוב יותר את החיים פה מאשר אופיים של ילידי הארץ. אדרבא, היא סבורה כי לו הייתה גדלה פה הייתה מתקשה לנהל חיים תקינים. דווקא הריחוק הטבוע בה, תחושת הערך העצמי שאינה נולדת ממקומה בחברה הופכים את חייה לחופשיים ומאושרים יותר. למרות שהיא אוהבת את הארץ והיא וסבא הקימו פה את ביתם, תמיד היו חייהם ביסודם חיי גבר ואישה, מנותקים במידה מסוימת מסביבתם. ולא שלא ספגה עלבונות רבים, היא הטיבה לשמוע אותם, אף שבני הארץ, בעיקר הגברים שביניהם, סבורים שאפשר לגחך בפניה של אישה מבלי שתבחין בכך. והרמיזות החוזרות ונשנות על הזרות שלה, על כך שהיא איננה מבינה, הביטול שבו התייחסו אליה, הכול גלוי וידוע, ובכל זאת עדיף כך. אין מקום בו נדרש יותר אורח חיים מגובש, מנהגים קבועים מראש שאין צורך להטיל בהם ספק. היא מביטה על האנשים קרובים לה, אפילו על בנותיה האהובות, לעתים נדמה לה שהן חיות תמיד באופן מותנה, מעצבות בלא הרף את שגרת יומם, והיא סבורה כי זה מאמץ מתיש; שהרי תבנית חיים שאתה נולד לתוכה מעניקה מידה של יציבות ושלווה, כעין שביל שאורכו ורוחבו קבועים מראש, ואפשר לדלג בו בשמחה או ללכת בראש שפוף ולשקוע בהרהורים.
סבתא שלפה שוב את המטפחת והחלה לנגב את פניה. היא מחתה ביסודיות את שאריות האיפור עד שפניה נותרו נקיים להפליא. הגם ששנותיה נגלו עתה במלואן הייתה בפניה איזו צחות רעננה, מעין בוהק המאפיל על הקמטים הדקים. היא פיזרה את שערותיה ואספה אותן שוב בסיכה המוזהבת, מתחה לאחור את שמלתה, הזדקפה בכיסאה והזמינה כוס קפה נוספת. לאחר שהשיבה את המטפחת אל התיק חייכה מעט ואמרה בשקט כי חשבה שדווקא אני, יותר מכל בני המשפחה, אבין את דבריה. מדוע? הרי משום כך אני מבקרת אותה במשך שנים, בוחנת כל פרט בחייה כאילו הוא פרק בספר לימוד שיש לשנן אותו, בודקת כיצד אפשר לאמץ את אורחות חייה. מאז שהייתי ילדה היא ראתה את המבט השואל בעיני, אלא שמתוך תמימות ילדותית האמנתי שיש להעתיק את השמלות שלה. אולם מאז שהתבגרתי מתחוור לה שאני באמת רוצה להידמות לה, לפחות במובנים מסוימים. היא אוהבת אותי אהבת נפש, הרי אני יודעת זאת היטב, ובכל זאת היא רואה אותי בבהירות, אני מחפשת מוצא ממה שנראה בעיניה כמבוך, דרכים עקלקלות המצטלבות זו בזו.
הופעתי מגילוי הלב שלה. מעולם לא דיברה על הרעות בינינו. עתה התפקעה איזו קליפה, ומשהו חדש בצבץ ועלה. סבתא נטשה את הדיבור האימהי ופנתה אליי באופן שונה, ישיר יותר. גם אני הזדקפתי בכיסא, החלקתי את שערי והבטתי החוצה. הגשם פסק והעננים הפכו בהירים וקלים יותר. אור שמש עדין בצבץ מדי פעם והרחוב נראה נקי מאין כמותו, המדרכות כהות ורטובות והעצים משילים לאטם טיפות מים שדבקו בעלים. אולי נבהלתי מעט מדבריה אבל חשתי גם קורטוב של קורת רוח. הייתה בהם נימה חברית, מעין לחן שונה, כניגון אקורדיון בנעימה עממית. משפטים שנאמרו ברצף, כמעט באופן סתמי, מבלי ללעוג לי אך בלא רכות יתרה.
סבתא שלבה את ידיה וחייכה מעט. פניה נצבעו בגוונים כתומים רכים של קרני שמש הבוקעות מבעד לעננים לאחר הגשם. היא המתינה מעט, בוחנת אם אני עומדת לענות לה, אולם משנוכחה כי אני שקועה במחשבות פנתה אליי בקול נמוך מעט, מבקשת שאשקול שוב את הצעתה בנושא המשרה העיתונאית. כדאי שאבחן את ההצעה ברצינות, היא אומרת, שכן היא סבורה כי זו הזדמנות פז, ונדמה לי כי עבודה זו תיטיב עמי גם מעבר לתחום המקצועי. הרי העבודה בספרייה אינה מלהיבה, אני חייבת להודות בכך. היא מבינה שהקרבה אל ספרים נוחה לי, ואנשים חפצי ידע נוהרים לספריה, אולם אני איני מבטאת את הכישורים שלי אלא שוקעת בשגרה נעימה. דווקא הנוחות הזו נראית לה כאבן נגף, מכשול שיש לעקוף אותו. ומאז הפרידה מדורי נדמה לה שאפילו השגרה הפכה למעיקה, ולכן יש צורך להיפטר ממנה, לבחור בדבר מה חדש. היא סבורה שכתיבה תטיב עמי, תאלץ אותי לנסח את מחשבותיי בבהירות, תסלק את עיניהם של אחרים המבצבצות בכל פעם שאני מתארת משהו, במקומם תתגבש נקודת מבט עצמאית. ואם נוסיף לכך שמדובר בעיתון זר, לא ישראלי, הרי שהצורך להציג את המציאות בארץ בפני קוראים שאינם מכירים אותה עשויה לזכך את ההסתכלות, להבליט את הגוון האישי. היא מקווה מאוד שאמנע מקלישאות, שכן הן אינן משכנעות איש. התיאור צריך להיות עשיר ככל האפשר, מדגים עד כמה מסובכים החיים פה אך יחד עם זאת מבליט את העובדות החשובות. היא בטוחה שאהיה עיתונאית מצוינת, למעשה מפתיע אותה שלא התעניינתי בכך קודם לכן. אין לי אישיות מתאימה? היא אינה מבינה למה בדיוק אני מתכוונת. הרי המשרה מובטחת לי, חבר הילדות שלה יעדיף אותי על פני כל אחד. ובאשר לעבודה עצמה, היא סבורה כי יותר מכול נדרש פה כישרון. אין צורך בחשיפה של פרטים נסתרים, מביכים, אלא דווקא בתיאור של מכלול שגרת החיים. ואגב, היא כבר דיברה עם הידיד אודותיי והוא ממתין שאתקשר אליו.
סבתא חוששת שאכעס משום שפנתה אליו מבלי לשאול אותי תחילה, אבל לא אכפת לי. איני יודעת מדוע אבל נעור בי רצון עז לרצות את עצמי עד תום. אולי אקנה לעצמי זוג חדש של עגילים. רוח ילדותית מעט משתלטת עליי, כמעט הזמנתי שוקו ועוגת שוקולד מצופה בקצפת. סבתא מביטה עליי מעט בתמיהה—היא מדברת אתי על עבודה ואני אדישה ומחייכת מעט. אני נראית לך פתאום מעט זחוחה? נכון, אני מרגישה כך, איני יודעת מדוע. אולי בגלל הרוח הנקייה שבאה לאחר מטחי הגשם, אולי משום ששוב יש לי תכניות, גם אם רק לשעות הקרובות. איזה תכניות? לרכוש כמה דברים. לא, תודה סבתא, אני רוצה לקנות אותם בעצמי. מדוע? אני לא בטוחה, נדמה לי שיש איזה קורת רוח מיוחדת בכך שאתה מספק את רצונותיך בעצמך, מבלי להתחשב באיש. את תסכימי לכל דבר שאבחר? אני בטוחה בכך, סבתא, אין שותפה טובה ממך לקניות, אבל הפעם אלך בגפי. איני יודעת, אולי אני רוצה לבחון את עצמי אם אצליח לבחור כמוך.
אנחנו פוסעות בזהירות בין השולחנות הצפופים ויוצאות לאטנו מבית הקפה. סבתא צועדת לפניי, זקופה כתמיד אך מתקשה מעט ללכת, מהססת קמעה לפני כל צעד. אני פוסעת אחריה, נזהרת שלא להאיץ בה, אולם אני רוצה להיפרד וללכת לדרכי. כשאנו עומדות לבסוף בחוץ היא שולחת אליי מבט שואל. אני מחייכת אליה, מחליקה את שערי ומיישרת את החולצה שהתקמטה. לא, סבתא, הפעם אלך בלעדייך. איני יודעת מדוע אבל אני רוצה לטייל מעט לבד. אל דאגה, איני עצובה, דווקא התרגשות נשכחת מתעוררת בי. תחילה אלך לחנות התכשיטים ואקנה עגילים, ולאחר מכן אולי שמלה חדשה בחנות הקטנה אליה לקחת אותי. האוויר השקוף נעים כל כך, אני רוצה לפסוע לאט במרכז המסחרי, להביט בחלונות הראווה במתינות, להתעמק בכל פרט מבלי למהר. את חוששת שאלך לאיבוד? מדוע? אני יודעת היטב את דרכי פה. אל חשש, סבתא, לא הייאוש דוחף אותי עתה אלא התאווה להיכנע לגמרי לרצון הנשי להתקשטות. שוב ניעור בי הצורך להתייפות. לחכות לי? לא תודה, סבתא, איני יודעת כמה זמן אשתהה פה, ובעצם איני בטוחה שאגיע מאוחר יותר. חשבתי לבקר בדירה שלי, ייתכן שאשוב להתגורר בה בקרוב. נזכרתי בעציצי הגרניום היפים על המרפסת הקטנה, שכחתי להשקות אותם, אני מקווה שהם לא נבלו.
סבתא מביטה בי, עיניה זוהרות, אין לדעת אם מתוך שמחה או כאב. היא עומדת מולי ואינה יודעת אם להיפרד וללכת לדרכה או להתעקש וללוות אותי. מתוך הרגל היא מהדקת את שערותיה האסופות, ואני רואה שהיא מהססת אם לומר עוד משהו. בכדי למנוע את המבוכה אני נושקת לה על לחיה. כשאני מתקרבת אליה אני חשה בריח בושם נעים נמהל בריח חמצמץ. היא מחבקת אותי בחום, משתעלת מעט, נראה שהחליטה לומר עוד משהו. בנוגע למשרה? איני יודעת סבתא, נדמה לי כי טרם הגיעה העת לכך. אני מבטיחה לשקול את האפשרות. קשה לי לתאר את עצמי כעיתונאית. כן, אני מבינה שאת סבורה שיש בכך תועלת החורגת מן התחום המקצועי, שביל שעל אף פי שהוא מצוי בתחום הכלל הוא מוליך אל שלווה אישית. אבל עדיין איני יכולה לכתוב.
סבתא מביטה בי, תווי פניה מתרככים ועיניה השחורות אוצרות סוד. היא מלטפת קלות את זרועי, כעין רפרוף נוצה על עור חשוף. האם קר לי? לא, אני לבושה היטב. אני הולכת לדרכי, אבל אבוא לבקר אותך בקרוב. אולי אוכל ללמוד משהו נוסף מאורחות חייך. לו הייתי יכולה לאמץ את עברך הייתי עושה זאת בשמחה, אלא שזה בלתי אפשרי. ובכל זאת אני אסירת תודה, סבתא, בדירה הקטנה שלך נפרשו בפניי מרחבים שלא ידעתי על קיומם. אימא מאמינה שהם מיותרים; בלעדייך הייתי רואה בחיפוש אחריהם דופי, עיוות שיש לתקנו. עתה אני רוצה לתור אותם, אף שאולי אין מהם דרך חזרה.
התכופפנו אישה אל רעותה, ראש רוכן אל ראש, מצחי נוגע במצחה, ונותרנו כך כמה רגעים. לאחר מכן נשקתי לה והלכתי לדרכי.