*
לא התאפקתי, ובשעת לילה מאוחרת סיפרתי לבני על ספפו. סוף פברואר, בחוץ השמיים רעדו מקור בשעה שאיתמר שלי שכב במיטה, צנוף, רגליו טובלות במפלי נוצות הפוך, ולא האמין. היא ניגנה בלירה? כן, חייכתי, ספפו עמדה על צוק גבוה באי לסבוס, קרוב לשפת הים, עצמה עיניים, קראה שירים וניגנה בלירה. אצבעותיה פורטות על מיתרי הזהב. אומרים שהיתה זו הלירה האלוהית של אורפאוס, עשויה שריון קשיח של צב ענק. איתמר עיקם את פניו. איזה שירים היא שרה? על אהבה, עניתי. תמיד על אהבה. היא אהבה לאהוב ואהבה לשיר על אהבה. היתה לה חברה טובה, אנקטוריה, שהיתה לה הליכה מיוחדת, עדינה מאוד. גם כשהלכה על חלוקי נחל, יחפה, היא לא נפלה. איתמר צחק, ואני המשכתי. ספפו כתבה לה שירים, אבל בסוף אנקטוריה הלכה רחוק, רחוק מדי. היא התחתנה ועזבה את האי, אולי היא אפילו נפלה בדרך. ספפו חיפשה אותה ולא מצאה. היא החלה לאסוף אבנים קטנות, בכתה ללא הרף, אבל אז היא נזכרה שהיא כותבת לא-רק מלים אלא גם דממה. היא הוציאה את הלירה, פרטה על המיתרים והפכה את השירים לגעגוע. ואיך נשמע געגוע, שאל איתמר, מהדק באגרופיו הקטנים את השמיכה אל צווארו. הנה, תקשיב, אמרתי. שנינו שתקנו. פי הלילה עצם את עיניו. גם אנחנו עצמנו. בעומק החשיכה, לא היה אפשר לטעות, נצנץ כוכב חיוור. רחוק יותר נהם גרגר חול כנגד רוח דקה וארוכה. איתמר ואני ייחלנו לשמוע את שיר הגעגועים של ספפו, אך הדממה סביבנו היתה כבדה. אני צמא, אמר לבסוף איתמר, אתה יכול להביא לי כוס מים? בעייפות של ישיש בן אלף, קמתי למטבח. בדרך נתקלתי בחוט קרוע על הרצפה. ליפפתי בו את אגודלי והידקתי חזק אל ידית הדלת, משכתי לאחור ופרטתי חרש: מי, סול, דו.
*מתוך: שריקת שומר הלילה, הוצאת מוסד ביאליק, 2022.
