*
הכל מתעופף. מזל שקראתי את "הציפורים" של ברונו שולץ, על האבא שנמלט שטוף עונג ובהלה מאצבעה המדגדגת של אדלה המשרתת, טורק מאחור דלתות מחדר לחדר. כך יכולתי לספר למיכאל ולאיתמר לפני השינה על מגעו המכושף של הדגדוג. הגוף שלנו הוא מקום, אמרתי להם ברצינות, ובמקום הזה אין מקום לאורחים לא קרואים. רק בחלומות, כשאנו שקועים תחת מפולת של חושך במעמקי הלילה, אפשר להיכנס אלינו. הגוף הוא הר והוא עמק, הוא תהום ואבנים, יש בו את אגמי הטבור והעין ואת מפרצי הבהונות. זה הנוף שלנו ועלינו לשמור עליו, בפרט מהאצבע המדגדגת, שלא תגע במותן. מה עם המותן, שואל מיכאל. המותן זו נשמת הנוף, אני עונה. זהו קו המתאר של הסיבוב, של תנועת הדרך. כל מי שרוצה להגיע אלינו חייב לעבור דרך המותן, לחבק ולאחוז שלא ניפול. והדגדוג, שואל איתמר בקוצר רוח, פניו מוצפים מתח, מה עם הדגדוג? זהו הצלצול של האורח שבא לבקר, אני מחייך. הנה אני באה, צוחקת האצבע ומגששת ברפרוף באוויר, רועדת, פולשת – אך איש לא יודע שהיא עיוורת וחירשת. האצבע לא רואה את המותן ולא שומעת את קולות הצחוק והשנק. היא אבודה. בגלל זה אנחנו מתקרבים ללילה. האצבע מרגישה אותנו בלי מבט, בלי מלים, רק דרך חום הגוף, כמו שאני מרגיש אתכם. אני מושיט אצבע אחת, מיכאל מושיט אצבע, איתמר מושיט. אנחנו משלבים שלוש אצבעות, מקלעת של דגדוג ללא סוף. אתם רואים, אני צוהל, זה המקום שלנו, גוף אחד עם מכפלה של אור.
*מתוך: שריקת שומר הלילה, הוצאת מוסד ביאליק, 2022.
