*
בזוך השקיעה אנו טובלים את הבית שירה. עם בוא הערב, איתמר לומד את אותיות האלף-בית בשירי אטלס, יושב על הספה לוודא שהילד הזה עדיין לא הוא, מיכאל עוקף את המיליונר של ערוץ 2 ומהמר שהמלך ליר כתב את שייקספיר ולא להפך, שירלי מציירת בלילות על קאנווסים שירה בלי מלים ואני כותב ומוחק אותיות לפרנסתי. כשאנו פותחים את הדלת אנו צועקים לא אני הוא האיש ומחפשים בחדרים את אלכסנדר פן, באוקטובר אנו קורעים חלון אל לילות הסתיו של פוגל ומדי ערב שבת אנו קוראים שירה לקידושין וקידושיר לפני הארוחה. אז אנו נרגעים. בבת אחת נרגעים. קוראים מה שהילדים אוהבים לטעום. זלדה, עמיחי, סומק, ביטון, גולדברג, כל מה שטוב לפני שבת. חלילה לא וולך. חלילה לא זך. לא בודליר, וכמובן לא לסקלי. קוראים רק שירה טובה, בלי עצמות. לפעמים מתבלים את הארוחה בניחוח המזרח, שירה סינית, קצת מיסטיקה סופית, לעתים קרובות הייקו, עד שמיכאל אומר, זהו, תניח את מקלות האכילה. זה סימן לסיים את הקריאה. אבל לי זה לא די. אף פעם לא די. בכל איש עיוור נטוע סוס דוהר, אני זועק, אבל הילדים כבר לוגמים מהמרק. בארץ אהבתי השקד פורח, אני מזמר, והילדים כבר בפסטה, בבשר, בקינוח, ועוד לפני שאנו מפנים את הכלים מהשולחן אני נזכר בביאליק. תחת כנפך או תחת סלך אני שר, אבל הצלחות בכיור. השולחן ריק וקרוב מאוד. לאט אנו מטים אוזן. בזוהר העמוק של השקט קשה לטעות. השבת נכנסת על בהונות. יחפה כמו לילה. סמיך. נשי. כך נכנסת השבת אל חיינו, רטובת געגועים לבית, וכך אנו חוגגים את בואה, בשיר. משפחה מושלמת שאינה משאירה פירור של חולין.
*מתוך: שריקת שומר הלילה, הוצאת מוסד ביאליק, 2022.
