נדידה

נדידה – גליה שכטר

חלמתי על לויתן כחול
עולה מתוך המים גופו בסכנה
אני כותבת לך רוצה לתת מקום
לדברים שחולפים רחוק
כמו ניטמעים באופק.

שמש עוטפת את העולם
כאן ציפורים מצייצות
יש לי מועקה בבטן
האם זה הרעב התמידי?
או שלאנושיות חסרה נדיבות חסר אומץ
לצאת מעצמך אל מישהו אחר שונה.

אני אומרת לך תני למרחק
לעבור  נחצה את הנער נלך בו רטובות
נאסוף את האצות הירוקות על רגליינו היחפות
גבעולי החשק שבי רוצים לשמוע שירה אלוהית.
אפשר לקבוע בכיכר המושבה
פגישה  – זמרת מלאכית
תרד מהשמים תשיר שיר של מלאכים
וכל האנשים כאן יפתחו למימדים אחרים
הפנים יתעגלו  הפה יחייך היד תושט
כל הזועות שמחוצה לנו ובתוכיינו יעלמו.

כמו שכחנו את המקור הגדול המושלם
כאן בעולם אנחנו מחפשים את השקע הנכון
שיביא את הניצוץ את המאורות
הגדולים לתת לנו שוב אהבה לנוע בה.
נידמה שבזכרון הקדמוני שלי בחיבור הגדול הייתי מנותקת.

אולי מבט של עין עגולה? קול עמוק ? רמזים של צחוק ?
סלט תפוחי אדמה ? שיר שעושה לי את זה? חברה ששותה איתי קפה?

אולי טקסט בלטינית או סנסקריט לפצח את הקוד האנושי
שמחפש קצת נחת ואושר.

הלילות עמוקים הלויתן הכחול משתולל במים  כשהאור עולה כוס הקפה
הראשונה נראת כמו ברכה כחולה לתוכה יפלו מנעמי היום ריסים
גדולים יפקחו מתוכן עין שתדבר את תרחישי ליבה אפילו באופן סוריאליסטי.

כך שבסוף ניצבוט את עצמיינו ונאמין שבתוך הגוף יש ציפור לבנה גדולה ונודדת.
ציפור שנודדת לה בשמיים לויתן שנודד במים ואני כאן בין המסלולים הרחוקים
נוגעת באדמה הזו.

3.3.02 – פיגוע באזור ירושליים.