עלי זהב לראשך
שמש גדולה עלתה מן הים, הרחיבה את פינות האור.
דמותך,ילד שלי, נגעה אל השמים הסוככים מעלינו,
דבש ניגר בעמקים, רוחות נושבות בצמרות העצים,
על חבל דק צועדת דמותי בין ים ושמים,
אני מפסלת לך את אהבתי, עלי זהב לראשך בני!
בתנועות של יום חולף החלום, לקחת אותי, ילדי, הרבה מעבר לאנושי.
את זכרון ילדותי עצבתי, בעיניו הכחולות של סבי.
פעם הוא היה מביט בי ופעם בנוף המושבה זכרון יעקב.
עכשו אתה גדל, כל יום חזק יותר, שמור חזק על תום לבך.
במיתרי חיי, בכינור הדבש שהשאיר לי אבי, נגן נערי.
*מתוך דבש, ים וזהב, מאת גליה שכטר (2015).