בִּתִּי שׁוֹאֶלֶת מַהוּ לֵב / תמר פלדברג
תִּרְאִי
אֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ
זֶה לֵב
וּמְשַׂרְטֶטֶת בְּפָנֶיהָ אֶת אֲבִי
הָעוֹרְקִים
גָּמִישׁ כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ מְהַגֶּרֶת
אוֹמֶרֶת לָהּ אוּלַי
הַלֵּב שֶׁלָּךְ דַּוְקָא בּוֹקֵעַ מִבֵּיצָה
הִיא פּוֹתַחַת אֶת שַׁסְתּוֹם עֵינֶיהָ
וְרִיסֶיהָ צוֹנְפוֹת נְשִׁימָתִי פְּנִימָה הַחוּצָה
בַּחוּץ יֵשׁ גַּם לֵב?
הִיא מִתְעוֹפֶפֶת בֵּין הַחֲדָרִים
אוֹחֶזֶת אֶת נַפְשִׁי בֵּין כַּפּוֹתֶיהָ
נוֹצוֹת פְּלוּמָה הַמַּחְזִיקוֹת דָּבָר
כָּבֵד
כַּנִּרְאֶה וְנִצְרְבָה בִּי דָּאֲגָה
הִיא אוֹמֶרֶת לִי תִּרְאִי
זֶה לֵב
וּמוֹחָה אֶת דִּמְעוֹתַי
בִּשְׁנֵי אֲגוּדָלֶיהָ