שלוש שעות מברלין
1.
תמרה זיהתה אותו מיד, על אף המשקפיים העגולים שנוספו והזקן השחור שעיטר את פניו. לצערה גם הוא זיהה אותה, והיא הבינה שנגזר עליהם לדבר זה עם זה. היא קיוותה שהשיחה תהיה קצרה אף שידעה שהסיכויים קלושים: התעדכנות ראשונית זה עניין של שתי דקות, העלאת זיכרונות מהאוניברסיטה שלוש, ותיאור כללי של חייו בגרמניה לפחות עוד חמש.קיוותה שלא ייכנסו בטעות גם לדיון על מחירי הדיור בברלין.
היא זייפה חיוך והתקרבה אליו.
"אני לא מאמינה," אמרה בפליאה מוקפדת.
"כן,לגמרי," חיבק אותה. הסוודר האדום שלבש היה דחוס ורך. "מה את עושה כאן, בחדרה?"
"סמינר של שלושה ימים."
"וואו,נהדר. מה הנושא?"
"מסים בעידן הדיגיטלי," אמרה והצליחה לשעמם את עצמה. כל מה שזכרה ששמו היה מיכאל צברי, שהוא למד איתה ראיית חשבון בירושלים, ושיום אחרי שסיים את התואר טס לגרמניה, הפך לאמן וידיאו-ארט בעיירה קטנה שאת שמה לא זכרה. "אבל עזוב, מה איתך? מה אתה עושה בארץ?"
הוא סיפר שהגיע לביקור קצר, משהו בקשר לעבודה, אבל היא לא ממש הקשיבה. בשיחות חסרות משמעות שכאלה התחשק לה לפעמים להשחיל שאלה כמו "אתה מאמין באלוהים?" או "מה חלמת להיות כשהיית ילד?" אבל הפעם אפילו לא הספיקה להתלבט, כי הוא התנצל ואמר שהוא חייב לרוץ, שקבע פגישה עם אוצרת מפורסמת שהביעה עניין בעבודות שלו. "חבל שאין לי עוד כמה דקות," אמר ונעלם בסמטה הסמוכה. היא נעלבה, לא היתה בטוחה למה.
2.
בסוף כל יום היתה מפעילה את הקומקום, מביטה על קרקעיתו מלאת האבנית ומכינה לעצמה כוס קפה שחור עם תחליף סוכר. אחר כך מתמקמת על הספה בסלון, מניחה את הטאבלט על רגליה ומציצה בחייו של אחד ממאות חבריה הרחוקים והמדומים. באותו ערב בדקה את הפרופיל של מיכאל, הקדישה דקות ארוכות לטובת העניין:
שנה בגרמניה ועדיין לא מבין את ברכט (:
איך מספרים לסבא שהפכת לאוהד באיירן?
יש רק בעיה אחת בכל הדיון: אני בכלל לא אוהב מילקי.
חשבה לעצמה שהיו שלושה סוגים של אנשים בעולם:אלה שחייהם היו פחות טובים משלה, אלה שחייהם היו משעממים כשלה, ואלה שנותר רק לקנא בהם. במקרה של צברי, צילום אחד ליד אתר מורשת עולמי והיא נכנעה ללא קרב. תמרה הביטה בכמה תמונות נוספות, מיכאל היה בחור יפה. היה משהו ילדי בחיוך שלו, במיוחד על רקע הז'קט השחור והרציני שלבש בחלק גדול מהתמונות. בכמה מהצילומים הופיעה בחורה גרמנייה שמנמנה שלא הפסיקה לחייך. היא תהתה אם זאת חברה שלו, חשבה לעצמה שלא היתה מעיזה לצאת עם גרמני.לבסוף פסקה שחייו טובים משלה,הדליקה את הטלוויזיה וצפתה בתוכנית טריוויה שבה המפסידים נבלעו בחור גדול שנפער ברצפה. תוך פחות משעה, הצטרף מיכאל צברי אל עשרות האנשים שבהם קינאה מאוד ואז שכחה לחלוטין. אלא שמאוחר יותר באותו ערב, הוא התקשר.
הוא פתח בהתנצלות שקטע את השיחה באמצע.
"זה בסדר," אמרה וקיוותה שלא הבין שהתרגשה מהמחווה.
"אולי ניפגש שוב?"
היא שתקה אבל מיכאל לא ויתר. עידכן שגם למחרת יהיה בחדרה, וישמח אם תוכל לעשות מאמץ ולפנות לו זמן.הודה שהוא צריך לבקש ממנה טובה, "כזאת שאי אפשר לבקש ככה, בטלפון."
היא שקלה לסרב, אבל הבקשה המוזרה של מיכאל נתנה לה הזדמנות חד-פעמית לוותר על ארוחת צהריים עם הבוס שלה,שתמיד הזמין מנות יקרות במיוחד ואז התעקש שיתחלקו חצי-חצי בחשבון. היא הודיעה שיש לה הפסקה של שעה בכנס, והוא אמר שלא יצטרך יותר. נתן לה כתובת של בית קפה, ביקש שלא תספר על הפגישה ביניהם, ופעם נוספת סיים את השיחה בחופזה. היא ניסתה להמשיך ולצפות בטלוויזיה, אבל לא הפסיקה לתהות מה הוא רצה ממנה. גם אם לא תודה בכך, היא חשה מידה של סיפוק מהעניין שהתגנב בטעות אל תוך חייה.
3.
הם קבעו באחד מאותם בתי קפה בריאותיים שתמרה היתה בטוחה שיש רק בתל אביב. בדרך החל לטפטף גשם והיא תהתה אם זה סימן שמזלה טוב או רע. היא התיישבה ליד החלון. הקירות היו מכוסים בטפט ירוק בהיר, שעליו נכתבו עצות לחיים טובים: "עברו לחיטה מלאה", "זרמו עם החיים", "השקיעו בזוגיות". היא לא התכוונה ליישם אף עצה. לכבוד הפגישה ענדה שרשרת זהב דקיקה עם תליון של מטבע עתיק ועכשיו שיחקה בתליון, הניעה אותו על השרשרת מימין לשמאל.
הוא הגיע לבוש בז'קט השחור שראתה בתמונות. התיישב מולה וחייך.
"השקעת בשביל ארוחת צהריים בחדרה," גיחכה. "אתה רק צריך כובע צילינדר ואתה נראה כמו ג'נטלמן אנגלי אמיתי."
הוא צחק, אמר ששכח בבית את המקטרת. סימן למלצר והזמין שקשוקה פיקנטית עם לחם הבית. גם לה התחשק, אבל בחרה סלט עדשים. המלצר אסף את התפריטים, ואת חצי השעה הראשונה של השיחה הקדישו לשאיפות המקצועיות השקריות שלה והבחירה שלו לעבור לגרמניה.
"התחלתי לחשוב על זה בקיץ לפני שטסתי," אמר וסיפר שבילה את כל אוגוסט ברוטשילד, שני אוהלים מדפני ליף. קיווה שדברים במדינה סוף-סוף ישתנו, אבל ביום שפינו אותם הבין שזה לא עומד לקרות. אם היה לה חשק להתווכח, היתה אומרת לו שהוא נשמע כמו אוהד כדורגל שמחליף קבוצה אחרי הפסד אחד. אבל לא היה לה.
"יש לך כוונה להסביר לי למה אנחנו יושבים כאן?"
"זה קצת מסובך," השיב.
"זה די הקטע של להסביר, לא?"
הוא לא ענה. טבל את המזלג ברוטב העגבניות וכיסה את הלבן של הביצה. "לא הייתי אמור להיות כאן אתמול," אמר והרים את ראשו.
"אף אחד לא אמור להיות בחדרה." שמחה שגם הפעם צחק.
"התכוונתי בארץ," המשיך, קולו רעד מעט והמילים נבלעו אחת בשנייה.אמר שהביקור שלו בארץ סודי וביקש ממנה שלא תספר שראתה אותו.
"למי לא לספר?" ניסתה להבין.
"לאף אחד," השיב והתכופף לעברה. "אני אשאל אותך שאלה מוזרה, טוב?"
"נסה אותי."
"נגיד,"אמר, ושקל את מילותיו. "שמגיע אלייך בן אדם. בא עם כרטיס לכיוון אחד ומבטיח לך חיים שונים לחלוטין ממה שהכרת. היית הולכת על זה?"
"בן אדם עם ז'קט וכובע צילינדר?"
הוא חייך.
"מה הקאץ'?"
"שאת לא יודעת לאן," אמר והרצין. "והאנשים שעזבת לא ידעו שהלכת."
"לא נראה לי," אמרה בהיסוס.
"הבנתי,"אמר, וללא הכנה מוקדמת הרים את ידו, סימן לאחד המלצרים שיגיש להם חשבון. "אני צריך ללכת."
"מה?"
"אני צריך ללכת."
"אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן?" שאלה,לא האמינה שהעז להזמין אותה לצהריים ולנטוש באמצע.
"אני אספר שנפגשנו," אמרה,התעקשה לקבל תשובה.
"לא,את לא," קבע בטון שניסה לשמור על חביבות.
"רוצה לראות?" ענתה. היא הביטה בפלאפון שלה שהיה מונח על השולחן.הרעיון עלה בראשה רק באותו רגע. "אני אעשה לשנינו שיתוף בפייסבוק," הודיעה.
שנים אחרי תהרהר באותו רגע. תספק לעצמה הסברים ארוכים ומנומקים למה התעקשה לא לתת לו לעזוב. בסתר לבה תדע שהתשובה האמיתית פשוטה – היא היתה בודדה, ולא רצתה להיפרד מהאדם שדפק בטעות על דלת חייה.
"תזכיר לי מה השם משפחה?צברי?" שאלה כאילו לא ידעה.
הוא הגניב מבט לכיוון הפלאפון. "אומרים צ'ק אין, לא שיתוף," תיקן אותה וגירד את זקנו באי-נוחות. "פעם היית יותר נחמדה,"ציין.
היא ידעה שצדק.
"מתי אתה חוזר לגרמניה?" שאלה,וכשלא ענה החלה להקליד את שמו כדי להמחיש את האיום. "מתי אתה חוזר?"
"אף פעם," השיב בקביעה חדה,בלתי נשלטת. היא הרימה את מבטה מהמסך וכשהסתכלה עליו הבינה שגילה לה משהו שלא התכוון.
המלצר הופיע עם החשבון, פינה את הצלחות, ושניהם התכנסו במחשבות. מיכאל הוריד את המשקפיים ושיפשף את עיניו שהאדימו.
היא חשבה שהגזימה.
4.
"קיץ אחרי המחאה כבר הייתי בברלין," אמר,הקפיד על אנחות קבועות בין משפט למשפט. סיפר שנחת בשדה התעופה, ושלוש שעות אחרי כבר שכר דירה עם מתופף, היפסטר.את השבועיים שאחרי בילה כמו תייר יפני נלהב. ניסה לתפוס את העיר דרך עדשת המצלמה ולכמה רגעים הרגיש שכמעט הצליח. מסיור מודרך ברייכסטאג ועד השתכרות בשישה פאבים שונים בקרויצברג. אמר שהמתופף ההיפסטר אפילו סידר לו עבודה בחנות תקליטים בשכונה, ושהבחורה הלבנונית בדירה מעל הספיקה להתחיל איתו פעמיים.
"נשמע נהדר," אמרה, והוא אמר שזה באמת היה נהדר. "רק שאחרי חודש הבנתי שאין סיכוי שאני נשאר שם."
הסביר שמהרגע הראשון לא סבל את הקור. את כל השומן באוכל. את השפה הגרמנית ואת הפקחים ברכבת התחתית שהספיקו לתת לו פעמיים דוח. "אפילו את האנשים שהיו נחמדים בלי סיבה לא יכולתי לסבול." תיאר את התקופה כמו לילה ראשון במחנה קיץ של הצופים:מחנק תמידי, כאילו אקדח סיכות הוצמד לגרונו. "הבעיה היתה שבגרמניה לא רציתי להישאר, והביתה לא יכולתי לחזור."
"למה לא יכולת לחזור?"
אמר שהוא לא היה מצליח להסביר. לא אחרי שהודיע לבוס שלו שהוא עוזב. לא אחרי שוויתר על הדירה השווה שלו מול השוק. "לא אחרי כל הטפות המוסר המתנשאות שלי, איך 'אף אחד בארץ לא מעז לממש את החלומות שלו'."
הוא המשיך וסיפר שערב אחד, בברלין,עמד בחדר האמבטיה והביט על עצמו במראה. דמיין את עצמו זקן מקומט בן שמונים שחי חיים שלמים שלא רצה בהם.
רעד עבר בגופה. היא הרגישה כאילו גנב מחשבה מראשה והשתמש בה כשלו.הוא המשיך ואמר שבאותו ערב שוטט בפייסבוק. שלרגע אחד,כל כך התחשק לו לצלם את עצמו שוכב על המיטה. עם גופייה מטונפת ומבט מדוכא. להעלות לרשת החברתית, "להראות לכולם כמה החיים שלי בברלין רחוקים ממה שכולם חושבים." הוא כבר כמעט צילם את התמונה אבל ויתר, הגיע למסקנה שאין טעם. המשיך והביט במאות התמונות שהעלה לאורך השנים,הרגיש שכולן תיארו חיים שבכלל לא היו שלו.
"אז הבנת שפייסבוק זה שקר אחד גדול? איזו הבחנה."
הוא אמר שהיא צודקת, אבל שזה בדיוק האבסורד. והניף את ידו הימנית. "כולם יודעים שהדמות הווירטואלית שהם בונים היא שקר אחד גדול, ועדיין מתעקשים להמשיך לשכלל אותה."
הלהט שבו הסביר את עצמו הזכיר לה את עצמה בגיל שש-עשרה, כשסיימה לקרוא את הביוגרפיה של צ'ה גווארה ונשבעה אמונים למהפכה הקומוניסטית,שבועה שהופרה שבועיים לאחר מכן כשהתחילה לעבוד במקדונלד'ס. "אז תן לי לנחש," אמרה ודאגה להדגיש את הספקנות בקולה. "באותו רגע החלטת לסגור את החשבון בפייסבוק,הבטחת לעצמך שתחיה חיים אמיתיים ועל הדרך גם קנית ספר לשיפור הביטחון העצמי."
"להפך,"ענה. "באותו רגע הבנתי כמה רחוק אני יכול ללכת עם השקר."
היא לא הבינה. הוא הפנה את מבטו אל הקיר משמאלם. תמרה לא היתה בטוחה, אבל ניחשה שהסתכל על הפוסטר שהיה תלוי שם: "תירשם לחדר כושר. לא מחר,היום".
"את חיה את החיים שרצית?" שאל.
"כן,"שיקרה.
"אז אין טעם להסביר."
שוב שתקו זה מול זה. היא הציצה בשעון שלה בפלאפון, הוא הוציא מכיסו שטר של מאה שקלים והניח על השולחן.
"אל תספרי לאנשים שנפגשנו, אני מבקש," הוא קם על רגליו ויצא מבית הקפה. היא לא עצרה בעדו. נכנסה לשירותים ונעמדה מול המראה, המסקרה השחורה קצת נמרחה לה מתחת לעין השמאלית.היא הוציאה לשון, הצחיקה את עצמה. חשבה לעצמה שהיא חייבת להתחיל להתאמן, אולי כדורעף.
תמרה הספיקה להגיע להרצאה האחרונה, משהו על תאגידי היי-טק ורגולציה.התיישבה בשורה האחרונה ועצמה את עיניה. נזכרה שכשהיתה קטנה, חשבה שברגעים שבהם עצמה עיניים, כל העולם נעלם יחד איתה.
5.
אם לא התמונה, ספק אם היו מדברים שוב. שעתיים אחרי,כשנכנסה לפייסבוק ראתה תמונה שהעלה. מיכאל עמד מחויך,לבש מעיל כחול והצביע בידו לעבר שלט בגרמנית שניצב מאחוריו. לרגע חשבה שמדובר בתמונה ישנה שקפצה לה לניוז פיד, אבל התמונה הועלתה עשרים ושבע דקות קודם לכן. המיקום"גרמניה" הופיע מתחת, וגם הסטטוס שכתב לא הותיר מקום לספק: "אם זיהיתי שגיאת כתיב, זה אומר שאני מקומי?"
העובדות לא הסתדרו גם כשעשתה מאמץ עילאי לחבר ביניהן, אבל לבסוף הניחה לעניין.
למחרת חזרה למשרד. זאת היתה תקופה עמוסה כמו תמיד, והיא רק חיפשה תירוץ לצאת מוקדם. קבעה עם אחראית משאבי האנוש במשרד, בחורה נמוכה וחייכנית, צעירה ממנה בשלוש שנים. הרגישה שזאת הזדמנות נהדרת להוכיח לעצמה שהיא יכולה לרכוש חברים חדשים. אבל אחרי שעה, במהלכה האחראית התעקשה שהן ידרגו את חמשת הבחורים הכי חתיכים במשרד, מיצתה את מערכת היחסים. כשחזרה הביתה, שיתפה בפייסבוק את השיר של אהוד בנאי על הילד בן השלושים.הרגישה שהשירים שהיא משתפת רימזו לעולם על מצבה הקיומי. אף פעם לא קיבלה תגובה או לייק על השירים ששיתפה, אולי משום כך המשיכה לשתף אותם באופן יחסית קבוע.אחר כך עברה על רשימת אנשי הקשר שלה בוואטסאפ. קיוותה לגלות אדם קרוב ששכחה מקיומו. כשהגיעה לאות מ', ראתה את התמונה של מיכאל ולחצה כדי להגדיל. הוא הביט למצלמה בפרצוף רציני עם בקבוק בירה ביד, נראה קשוח יותר משהיה באמת. חשבה לעצמה שאולי לכך התכוון כשאמר "לקחת רחוק את השקר".
מתחת לשמו הופיע הכיתוב "מחובר/ת".היא צילמה את התמונה שלו מהפייסבוק, עם השלט בגרמנית,שלחה לו את התמונה והוסיפה משפט:
"סטטוס מצחיק. רק לא ממש מבינה איך הספקת לטיסה..."
דקה אחרי הוא התקשר. "אני מבין שראית את התמונה," אמר.
היא שתקה.
"תשמעי,זה סיפור מצחיק, אבל..."קולו נבלע ברעש רקע חזק.
"איפה אתה?"
הוא לא ענה אלא המשיך במונולוג המבולבל.היא התמקדה ברעשים. שמעה קול מכני במערכת כריזה, "רק היום, שלושה בקבוקי קולה בעשרה שקלים."
"אתה בארץ," פסקה, הופתעה מהמסקנה של עצמה.
הוא שתק ואז שאל, "מה את רוצה?"
"שתסביר."
"אני לא יכול בטלפון."
"אז ניפגש שוב," הודיעה.חשבה שהלכה צעד רחוק מדי אבל החליטה לחכות לתגובתו.
"נחל חדרה, מתאים?"
לאחר היסוס מזויף, היא הסכימה.
6.
למחרת חתכה מהמשרד בארבע ונסעה לחדרה בסובארו-פשע כסופה שקנתה לפני שנתיים מבחור ג'ינג'י מיצהר. שלוש הארובות של תחנת הכוח ניצבו מולה כשחנתה, והיא ירדה במדרגות לכיוון הנחל. מיכאל כבר עמד שם. ידיו היו מכונסות בכיסי מעיל צמר אפור. היא נעמדה מאחוריו בשקט, ראתה אותו מתבונן במים הזורמים. אחר כך הניחה יד על כתפו. הוא הסתובב אליה.
"אני אסביר הכול," אמר.
"חכה."רצתה להרגיע את קצב הדברים.עמדה לצדו והתבוננה בנחל.כשהיתה ילדה הבטיחה לעצמה שכשתגדל תחיה בטבע. לקחה נשימה והתיישבה על הספסל, מיכאל נותר במקומו. "אתה מוזמן לשבת," אמרה.
הוא התיישב לצדה בגב מתוח. השמש הלכה וקרסה אל האופק. הוא סיפר שמשורר אחד כתב על הנחל הזה שיר,אבל הוא לא זוכר את השם.
"זה לא משפט שמרשים בחורה."
"הייתי אמור להרשים?" ענה ברצינות תהומית.
היא חייכה. אהבה שלא הצליחה לסדוק את תמימותו. "תלוי בך."
היה קר, ושניהם החלו לנשוף שובלי אדים חלביים.
"זוכרת שסיפרתי לך על הפעם ההיא שבה עמדתי מול המראה ודמיינתי את עצמי בן שמונים?"אמר שבאותו רגע הבין שהדמות ברשת החברתית יכולה לשחרר אותו. "כרטיס יציאה מהמציאות," הוא קרא לזה. כרטיס שיאפשר לו לעשות את מה שחשב עד אותו רגע שהוא בלתי אפשרי: לחיות את החיים שרצה ובמקביל את החיים שציפו ממנו.הודה שמעולם לא היה אמן וידיאו-ארט. אחרי חודש בברלין חזר ארצה, ואת השנה האחרונה בילה כאן, בחדרה,בדירה קטנה בצד שרחוק מהים.
היא האזינה להד הנרגש בקולו, הד שעולה מקולו של מי שחושף סוד גדול בפעם הראשונה. נצמדה אליו,שמה יד על ברכו, הרגישה אותה רועדת.
"קר,"אמרה.
מיכאל סיפר על הביוגרפיה החלופית שלו. איך בחר בווידיאו-ארט כמקצוע כי זה תחום שאף אחד מסביבו לא מבין בו,ובעיירה שנמצאת שלוש שעות נהיגה מברלין, כדי ששום ישראלי לא יתחיל לחפש אותו. אמר שהסתובב שבוע ברחבי גרמניה עם מכונית שכורה, צילם אלפי תמונות יחד עם הגרמנייה השמנמנה, שהיתה בסך הכול דוגמנית כושלת ששכר לצילומים.
היא סיפרה לו שגם היא שיקרה פעם, כשפירסמה תמונה עם חברה שלה על הר מעל הכינרת.כתבה שטיפסו לפסגה ברגל,למרות שעלו לשם עם הסובארו,שכמעט שבקה חיים בדרך.
"ממש חיה על הקצה," אמר.
"לא,כי לעבור לגור בחדרה..."היא נתנה לו דחיפה עדינה בחזה.
"העיר הזאת נבחרה בקפידה." הסביר שעבר על רשימת החברים שלו בפייסבוק,וידא שאף אחד לא גר שם.הגיע למסקנה שזאת עיר שרחוקה מספיק ממשפחה וחברים בירושלים, אבל לא רחוקה מדי שיקפצו לשם בטעות לסוף שבוע.
"עד שאני באתי," ענתה.
"ללא ספק – תקלה,"השיב, ובתנועה גמלונית הניח יד על כתפה, קירב אותה אליו.
היא התרגשה.
"אתה יודע,זה נשמע קצת פחדני לברוח ככה,"אמרה, ולמראה פניו הרגישה ששוב הרסה דבר טוב עוד לפני שהתחיל. היא קירבה את פניה אל פניו ונשקה בעדינות לשפתיו כפיצוי.הם הרחיקו את ראשיהם זה מזה וחייכו. הוא לקח את ידיה בידיו וחימם אותן.
הם נפגשו אחת לכמה ימים. בהתחלה כעסה שלא הסכים לחרוג מגבולות חדרה,אולם עם הזמן למדה לאהוב את העיר שבה הדברים קורים ולא קורים במקביל.לפחות פעמיים בשבוע היתה יוצאת מהעבודה מוקדם, ניסתה להרגיע את עצמה שתשלים את השעות בחודש הבא. היא אהבה את ההתלחשויות של העובדים האחרים שניסו להמר לאן חמקה. "מצטערת, אבל אני באמת לא יכולה לספר," היתה עונה ומביטה בפניהם המסוקרנות, הרגישה שהחזיקה בידיה משהו אמיתי שהם היו מאחלים לעצמם.
לרוב נפגשו בבתי קפה, אולם מדי פעם קבעו דווקא במקומות שאליהם הרומנטיקה עוד לא הגיעה: קפטריה של קופת חולים, ספסל ליד המשרדים של ביטוח לאומי. במפגשים האלה, הדחוסים בזמן ובמקום,חשפה תמיד יותר משתיכננה.היא סיפרה לו על הצלקת בעורף,על הפעם הראשונה והיחידה שעישנה ג'וינט, על אותו יום בגיל ארבע-עשרה שברחה מהבית, לקחה אוטובוס לים ונשארה שם כל הלילה, רק כדי לחזור בבוקר ולגלות שאמא שלה פונתה לבילינסון כי חטפה התקף חרדה. הוא תמיד הינהן בהבנה, והיא לא ידעה איך להתמודד עם הסירוב העקבי שלו להגיב בציניות לדברים שסיפרה.
7.
אחרי חודש פיטרו אותה. הבוס שלה טען שהם עושים קיצוצים כואבים. היא לא האמינה לו, אבל גם לא התווכחה. הפיטורים עזרו לה להחליט. ההצעה של מיכאל הגיעה שבוע קודם לכן, כשהלכו ביער חדרה, והוא אמר לה שעד שלא תהיה שם איתו, לא באמת תבין.
"אבל יותר קרוב מזה – אין," היא מדדה עם ידיה את המרחק האפסי בינו לבינה.
"קרבה בין אנשים זה לא עניין גיאוגרפי,"קבע, ואז הוסיף שאם היא באמת רוצה להבין, שתצטרף.
"לאן?"
"לגרמניה,"אמר. "כלומר,אם יש לך אומץ."
פרץ צחוק נמלט ממנה. הוא נעצר במקומו, והיא ליטפה בעדינות את זקנו.
"אני מקשיבה. תסביר לי איך זה אמור לעבוד."
"אין הוראות הפעלה, פשוט תבואי,"ענה.
היא הביטה למעלה, אמרה משהו על הגשם שעומד לרדת, הוא רק ליטף את עורפה, אמר שהוא לא מבין איך היא מוותרת על הזדמנות לחופש אמיתי. היא עיקמה את פניה.כעסה. היה משהו מתנשא בדברים שלו.
"אתה צודק," פסקה. הודתה שאולי באמת הלכה ללמוד ראיית חשבון רק כי ההורים שלה שיכנעו אותה שהכי חשוב מקצוע פרקטי. שרוב השיחות עם החברות שלה היו רדודות וחסרות כל משמעות,ושכן, היא עשתה ניתוח אף בגיל שמונה-עשרה. "אבל אתה לא מבין שזה מה שמחזיק אותי." הבהירה שדווקא כל המגבלות וחוקים קטנים שעליהם שמרה בקפדנות השאירו אותה שפויה. גרמו לה להרגיש בטוחה. ואם המחיר של חיים נורמליים זה לצפות פעם בשבוע ב"מאסטר שף", היא מוכנה לשלם.
היא רצתה לנצח אותו בוויכוח, אבל הוא לא השיב. התכנס בתוך אחת מאותן שתיקות שלו.
את הדרך חזרה לאוטו עשו בשתיקה מעיקה.רגע לפני שנפרדו, כשדלת המכונית שלה כבר היתה פתוחה, הוא הוציא מעטפה צהובה ונתן לה.
"מה זה?" שאלה.
"כרטיס טיסה לברלין," אמר וליטף את פניה. "שבועיים."
"חדרה או גרמניה?" תהתה בבלבול,והוא מיהר להשיב, "בחירה שלך." המשיך ואמר שהיא מוזמנת לנצל את הכרטיס ולבלות שבועיים לבד בברלין. "או לבוא לכאן," אמר. הבטיח שיחכה לה בכניסה לתחנת הרכבת, שהיא אפילו לא צריכה להודיע. שהוא יהיה שם למקרה שתבחר להופיע.
היא הרימה אליו מבט ושאלה אם הוא מנסה להרשים אותה.
"תלוי בך," אמר.
היא כיוונה את המראה האחורית. אחר כך סגרה את הדלת והחלה לנסוע. בדרך הביתה עצרה בחוף הים באפולוניה, לראות את הים. תיכננה להישאר שם עד הבוקר ולחשוב על ההצעה שלו, אבל הקור הכריע אותה אחרי פחות מעשר דקות.נזכרה שוב באותו יום שברחה מהבית, חשבה לעצמה שאף אחד כבר לא יחטוף התקף חרדה אם תיעלם.
בשישי בערב, אצל ההורים,הודיעה שהיא שוקלת לנסוע לגרמניה. מיהרה להסביר שהיא צריכה לנקות קצת את הראש, ומיד הרגישה שחשפה את עצמה. שכולם סביב השולחן כבר מבינים שחודשיים שהיא מנהלת מערכת יחסית לא ברורה עם בחור מחדרה שבכלל לא נמצא שם, ושעכשיו היא שוקלת אם לנסוע לחופשה בגרמניה או אליו. אלא שהווידוי עבר ללא התרגשות מיוחדת. אבא שלה המליץ לה על מלון במרכז ברלין ודודה שלה טפחה לה על השכם ואמרה שהכי חשוב זה לבלות קצת. תמרה חייכה,קצת התאכזבה ששוב נדחקה ממרכז תשומת הלב.
8.
ההורים התעקשו לקחת אותה לשדה התעופה, נפרדו ממנה בכניסה לנתב"ג.אבא שלה נראה קצת עצוב,אמה הסתפקה בחיבוק קצר וזירזה אותה ללכת לדיוטי-פרי.לפני שנפרדו צילמה סלפי עם ההורים. אמרה לעצמה שהרמאות צריכה להתחיל מהרגע הראשון. היא העלתה את התמונה של שלושתם וסטטוס: Then we take Berlin, אמרה לעצמה שהמחווה ללאונרד כהן מפצה מעט על השקר.
געגוע הציף אותה כשהתרחקו.
היא נכנסה לשדה התעופה והלכה לשירותים.הצליחה לדחוק גם את הטרולי שלה לתוך התא, נעמדה צמוד לקיר, הוציאה את הפלאפון מכיסה השמאלי, התקשרה לחברת התעופה. תיכננה לספר להם סיפור ארוך ומפורט למה לא תספיק לטיסה,אבל המוקדנית אפילו לא שאלה.תמרה פתחה את הטרולי והוציאה מתוכו שמלה פרחונית ארוכה. היא קיבלה אותה מאמא שלה לפני כמה שנים,ומאז הצהירה בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע שלעולם לא תלבש אותה,קיוותה שהיא תפחית את הסיכויים שמישהו יזהה אותה.
אחרי חצי שעה, כשהמנקה כבר שאלה אותה בפעם השנייה אם הכול בסדר, פתחה את דלת התא. ירדה במדרגות הנעות ועברה על פני אולם קבלת הנוסעים.הגיעה לתחנה שתי דקות לפני הרכבת, קנתה כרטיס וצעדה בזריזות לתוך הקרון. התיישבה בשורה האחרונה והניחה את התיק לצדה.השפילה מבטה והתפללה שלא יעלה לקרון מישהו שמכיר אותה. היא שמחה לגלות שקיבלה אחד-עשר לייקים על הסלפי עם ההורים, ותגובה של בחורה שלא זכרה איך הכירה, שכתבה שאין גבול לקנאה שלה.
תמרה השעינה את ראשה על החלון וניסתה להירדם.
9.
הוא חיכה לה בכניסה לתחנה. היא לא שמה לב אליו ברגע הראשון, הסתכלה בהשתקפות של פניה במסך הסלולרי. הוא השתעל שיעול קטן והיא קפצה בבהלה,היתה נבוכה מהסיטואציה.אחר כך שניהם שתקו, והוא המשיך לבהות בה.
"שמלה יפה," אמר.
"שמחה שאתה אוהב," השיבה, "פעם אחרונה שאני לובשת אותה."
הוא היסס והושיט את ידו, ליטף את שערה. היתה מידה של יראה כל פעם שנגע בה. היא אהבה את זה.
"הסתפרת,"אמרה. השיער הקצר הוסיף לו מידה של רצינות. הוא עטף אותה בידיו, קירב אותה אליו. שנים מאז שמישהו חיבק אותה ככה, חזק.לא האקסים, לא החברים, גם לא המשפחה.הם עמדו שם כמה שניות.הצטערה כשהרפה ולקח את המזוודה. "כבד," אמר כשירדו במדרגות.
הם יצאו מן התחנה והתחילו ללכת, תמרה קיוותה שהדירה קרובה, הרגישה כאילו טסה לצד השני של העולם.
"רק נעשה שתי תמונות לפייסבוק, ואז נלך לאכול משהו."
"אולי מחר?" שאלה ופיהקה בהפגנתיות, אבל הוא אמר שלצערו אין זמן לבזבז. הסביר שהשעות הראשונות של ההיעלמות הכי חשובות,כשלאף אחד עוד אין סיבה לפקפק.אחר כך הוסיף שיש כמה מקומות בחדרה שאם מצלמים בזווית הנכונה ומצמצמים קצת את הרקע, נראים בדיוק כמו ברלין.
"אם רק אנשים בעיר הזאת היו יודעים,"אמרה.
הוא חייך.
היא התלבטה אם להמשיך ולהביע התנגדות,אבל שוב הסקרנות גברה עליה.
לא רחוק מתחנת הרכבת היתה חומת אבנים מרוססת בציורי גרפיטי גדולים.
"מה,חומת ברלין כאילו?" שאלה בזלזול. "שמע, זה לא דומה בכלל."
"חכי,"אמר, הניח את המזוודה ליד סלע גדול וסימן לה לבוא אחריו.הוא עצר מול ציור גדול של בוב מארלי שעצם את עיניו.
"חשבת על הכול," אמרה, והוא חייך בסיפוק, הצביע על המילה "אגדה"שהופיעה באותיות לועזיות לצד הציור.
"למה יש שגיאת כתיב?"
"זה בגרמנית," הסביר.הוא ביקש ממנה להוציא את הפלאפון, אחר כך העמיד אותה עם הגב ליד החומה. לקח כמה צעדים לאחור וצילם אותה על רקע הציור.
"תחייכי באמת," ביקש, והיא אמרה שקשה לחייך כשהיא בחשש מתמיד לדרוך על חרא. "יש לנו את זה," אמר, וכשהיא הביטה על התמונה הבינה שצדק, חשבה לעצמה כמה קל ליצור אשליה של אושר.
הם טיפסו בשביל צר בחזרה אל הרחוב. הוא לקח את ידה, נשף לתוכה אוויר חם.
היא הסתכלה באנשים שעברו ברחוב, אחר כך הסתכלה בפניו. חשבה לעצמה כמה אינטימיות נוצרה ביניהם מרגע שהפך לאדם היחיד שידע את מיקומה המדויק בעולם.
הם הלכו לאכול במסעדה איטלקית בינונית.היא הזמינה רביולי עם פטריות והוא אמר לה לצלם, רצוי מלמעלה. היא מחתה וציינה שלא מדובר במאכל גרמני, אבל מיכאל התעקש שבמקרה של צילומים קולינריים,הסממן הלאומי לא רלוונטי.
"רק בבירה שמים לב לזיופים," טען והזמין לשניהם שתי כוסות של ווינשטפן.אמר שהוא מעדיף גולדסטאר,אבל המטרה מקדשת את האמצעים.
"אז אתה בעצם חי בשביל להרשים אחרים."
"חלק מהזמן," הודה. "הבעיה שהאחרים עושים את זה כל הזמן."
הדירה שלו היתה בקומה שנייה בבניין קרוב לתחנת הרכבת. אמר שלדעתו זה צורך יהודי כזה, לחיות תמיד ליד נתיב יציאה. הוא פתח את הדלת והיא גיששה את דרכה למיטה עוד לפני שהספיק להדליק את האור. החליטה לקבוע עובדות בשטח לפני שיבקש ממנה עוד תמונה. היא עצמה עיניים,ולאחר כמה דקות הרגישה שנשכב לידה. חשה את היד שלו מתקרבת אבל לא נוגעת. היא הסתובבה,הצמידה את פניה לפניו.נישקה אותו. אחר כך פקחה עיניים וליטפה את לחיו. שניהם חייכו בממזריות, כאילו רימו את כל העולם ונשארו בחיים.
10.
בבוקר חיכה לה קפה ליד המיטה. היא הביטה סביבה בסקרנות, התפלאה לגלות שהדירה שלו לא היתה חלל אפלולי של אדם נמלט כמו שדמיינה. היתה רצפת פרקט, וקירות בצבע קרם. היה לו ארון ספרים שאת חלקם זיהתה מהלימודים באוניברסיטה,ומעליו, תלויה על הקיר, גיטרה אקוסטית.מיכאל צץ מהמטבח עם מגש,עליו לחם, חביתה וסלט קצוץ, אמר שזה פיצוי קטן ולא מספיק ראוי על ששיכנע אותה לבלות שבועיים בחדרה. היא נגסה בלחם הטרי, אכלה מעט סלט וחשבה להגיד משהו ציני על זה שחסר מלח,אבל החליטה שלא.
בלפטופ שלו היתה תיקייה עם עשרות תמונות של אתרי תיירות בברלין. "הגיע הזמן לבנות שקרים," אמר לה. "הכול צילמתי בעצמי,"התגאה וביקש ממנה לבחור שלוש תמונות. הדגיש שאלה לא צריכות להיות התמונות הכי יפות, אלא המקומות שהכי סביר שהיתה מבקרת בהם.
"ואז אתה מדביק אותי מחייכת בפוטושופ?"תהתה.
הוא עיקם את פניו, נעלב מהרעיון. "חס וחלילה," מחה. "כל העניין הוא לדעת לקחת את השקר עד הקצה, אבל אף פעם לא לחצות את הגבול. נגיד,התמונה עם ההורים בשדה תעופה לא הכי מוצלחת."
"למה?"נעלבה. הוא סיפר שעשה תחקיר על הרגלי השימוש שלה בפייסבוק. הגיע למסקנה שהיא לא אחת שתמהר לעלות סלפי שצילמה בעצמה.
"קצת מטריד שאתה יודע את זה," אמרה,והוא הבהיר שזה עוד כלום. "היום יש כבר אלגוריתמים שיכולים לקבוע אם בן אדם חולה בסרטן או עומד להתגרש מאשתו רק לפי הבעות הפנים שלו בתמונות."
מיכאל אמר שאם כבר, הרבה יותר מתאים לה להעלות רק את השיר של לאונרד כהן בלי התמונה, אולם מיהר להרגיע, הסביר שמדובר בטעות שלא באמת תעורר חשד. הציע שעוד יומיים תפרסם תמונה של אתר תיירות עם אמירה משעשעת כמו שעשתה בעבר באתונה,ושלקראת הסופ"ש תעלה את הרמיקס שעשה די-ג'יי גרמני לשיר של אסף אבידן. היא לא יכלה לסבול את העובדה שדייק. לא הבינה מה הטעם להסתובב בעולם שבו כל נשימה שלה ניתנת לחיזוי.
היא התקלחה ואז התקשרה לאבא שלה להודיע שהכול בסדר. מיכאל חשש מהרעיון,הציע שתסתפק באס-אם-אס,אבל היא הודיעה שבעניין הזה אין מקום לדיון. גם ידעה שלא צריך לדאוג, כי ההורים שלה אף פעם לא התעניינו יותר מדי בפרטים,הסתפקו בשאלה סמלית אם יש ארוחת בוקר במלון.
הקול של אביה הרגיע אותה. חשבה לעצמה שיחוש צער אם יגלה שכל הזמן הזה היתה לידו.
אחר כך מיכאל לקח אותה לבית הקפה שבו עבד,חמש דקות מהדירה. סיפר שהוא יושב שם כל יום כמה שעות מול הלפטופ,מטפל במסמכים של חברה קנדית שמפעילה אתרי הימורים דרך שרת בגיברלטר.כשרק הגיע לחדרה נשבע שלא יעשה שום דבר שקשור לראיית חשבון, אבל אחרי שאזלו החסכונות הגיע למסקנה שארבע שעות ביום זאת הקרבה שהוא מוכן לעמוד בה.
"אני יודע שזה פחות רומנטי מאמן וידיאו-ארט בגרמניה," אמר, "אבל אני כבר הבנתי ש..."
"אז איפה אתה בעצם?"
"מה?"
"איפה אתה נמצא באמת?" שאלה והניחה יד על השולחן.
"מה זאת אומרת? אני כאן."
"כן,עכשיו. אבל לפעמים אתה בגרמניה. וכשאתה עובד אתה בכלל בקנדה או בגיברלטר,"אמרה והתקשתה לנסח את המחשבות של עצמה.
"אני לא היחיד שעובד מהמחשב, את יודעת."
"נו,"אמרה והניחה גם את היד השנייה על השולחן. "זה לא נראה לך דפוק? לחיות בעולם שהגוף כבר, לא יודעת, חסר משמעות?"
"להפך,"השיב בטון נחרץ. "ככה אני חופשי."
היא לא אהבה את התשובה שלו. הוא הוציא את הלפטופ מהתיק, הניח אותו על השולחן.
"אולי כדאי שאת שאר היום תבלי לבד," הציע.
"על מה אתה מדבר?" שאלה בכעס,והוא מיהר להבהיר שלא התכוון לגרש אותה, שם את ידו על ידה במחווה ברורה של פיוס.
"את מוזמנת להישאר איתי כאן," אמר. "פשוט חשבתי שבאת לכאן גם בשביל עצמך." הסביר שהשבועיים האלה הם הזדמנות נדירה לעשות מה שבא לה. בלי לחשוב על העבודה, אפילו לא עליו. "לראות איך החופש הזה באמת,"הבהיר.
היא הושיטה יד וליטפה את פניו בעדינות. "קיוויתי שתאמר את זה,"שיקרה. פחדה לבלות יום אחד בעולם הזה בלי מטרה מוגדרת.
היא שוטטה ברחובות, חשה מעט הקלה כשנתקלה באדם מבוגר שניגן באקורדיון.היא נתנה לו עשרים שקל על ההזדמנות להישאר כמה רגעים באותו מקום.אחר כך ניגשה לגלידרייה הסמוכה,קנתה גלידה בטעם פיסטוק.אכלה לאט, ביקשה למתוח את הרגע שבו היא עושה משהו מוגדר.הפלאפון שלה נשאר בדירה שלו,אבל היא לא רצתה לחזור,שלא יחשוב שקשה לה לבד.
החליטה ללכת לים. לראשונה מזה שנים נסעה באוטובוס וכשהגיעה גילתה שהיא היחידה שהגיעה לחוף באותו בוקר חורפי.בשבת של קיץ אי אפשר לעבור מטר בלי לדרוך על ראש של ילד, ועכשיו החוף היה כולו שלה. היא עמדה מול המים, הבינה ששנים שהיא מסתובבת בעולם בלי שאיפות. היא לא רצתה לקנות בית בגבעתיים. לא רצתה להתקדם במשרד. לא לצאת לחופשה בניו יורק. לא היתה בטוחה ממי השאילה את החלומות האלה,אבל ידעה בוודאות שלא באמת היו שלה. היא התכופפה ונשכבה על החול, שערה נקבר תחת הגרגירים. העננים האפורים נעו מעליה. הילדה שברחה מהבית היתה גאה בה.
בדרך חזרה התחיל גשם. שתי נשים מבוגרות שישבו מולה באוטובוס לא הפסיקו להחליף ביניהן מבטים, והיא חשה גאווה.
"איפה היית?" הזדעק מיכאל כשנכנסה לדירה, מיהר לעטוף אותה בשמיכה. "נרטבת?"
הוא הושיב אותה ליד השולחן במטבח, הגיש לה מרק תירס,סיפר שנתקף רגשות אשם ששלח אותה לעולם בלי מטרייה. היא לא אהבה תירס אבל אכלה הכול.
"איך היה?"
"טוב,"ענתה. "ממש טוב."
הוא חייך בסיפוק. "לא חשבתי שיעברו כמה שעות וכבר אמצא את עצמי ככה,"אמר.
"איך?"שאלה.
הוא הסמיק. "מתגעגע."
היא חייכה. התבוננה במדריך של לונלי פלנט גרמניה שהיה מונח על השולחן. "מחפש רעיונות לפוסטים?"שאלה, והוא אמר שלא. התיישב לצדה ואמר שהתחיל להתכונן למקרה שתחליט להישאר יותר משבועיים. אמר שאז הם כבר יהיו חייבים לנסוע יחד לברלין, לצלם עוד תמונות. "אחרת אנשים יתחילו לחשוד. גם לי לא יזיק לחדש את המלאי."
"נראה,"אמרה והתענגה עוד כמה רגעים על הרעיון של שניהם במלון ארבעה כוכבים,יושבים על המרפסת ומשקיפים על נהר כלשהו. אם בכלל יש שם נהר.
11.
היא התחילה להבין שתחזוק חיים בדויים דורש השקעה לא קטנה.
כל יום היו יושבים במשך שעות, משרטטים מסלול מדויק של המקומות שבהם ביקרה,המאכלים שאכלה והקניות שעשתה,מחפשים את הרגע האחד שראוי לציון. עיקר הסיפוק הגיע כשהרשתה לעצמה להשתולל. למשל הפוסט שכתבה שהתפלחה לאירוע של ראש עיריית ברלין, או התמונה של בקבוק בירה ששפכה על גרמני נשוי שניסה להתחיל איתה. חשה סיפוק למראה הלייקים והתגובות של האנשים בארץ שלא הסתירו את קנאתם, התענגה על המחשבה שאולי מישהו מביט בפרופיל שלה כפי שהיא נהגה להביט באחרים.
הם בילו חלק ניכר מהיום יחדיו, אולם היו רגעים שמיכאל היה מתכנס בעצמו בלי שום סיבה נראית לעין. נעלם לכמה שעות מהדירה או שוכב כל הבוקר על המיטה, מהורהר, שולח מבט זר שלא הצליחה לפרש.
"זה לא קל לי," הודה. "להיות שנה שלמה לבד ואז פתאום כל הזמן ביחד."
היה לה קשה לשמוע, אבל היא הבינה. השתדלה לתת לו מרחב,קיוותה ללמוד להתמודד עם התנודות הפתאומיות בנפשו. שיכנעה את עצמה שגם עם האפור של החיים צריך ללמוד לחיות. ניסתה להתעלם ממחשבות שלא רצתה לחשוב. בעיקר אחת שצצה שוב ושוב לגבי ההבדל הקטן אבל המהותי בינה לבין מיכאל. כי היא, למרות שנהנתה מכל החוויה, לא הצליחה להבין איך אפשר לחיות ככה שנה שלמה. התחילה לחשוד שהוא לא באמת חיפש לחיות שני חיים במקביל, אלא רק אחד.
"תוך חודש זה מתחיל למצות את עצמו, לא?"שאלה ערב אחד, ציינה שהשבועיים שלה עמדו להסתיים בקרוב.הוא לא אמר דבר, אבל לפי מראה פניו – הבינה. הקיום בעולם האמיתי היה מבחינתו של מיכאל רק תקלה טכנית שמנעה ממנו לחיות במרחב בו רצה לחיות באמת.
"אתה לא מבין שהחיים נמצאים שם בחוץ?"שאלה. "מה שיש באינטרנט, זה לא באמת תחליף."
הוא לא הכחיש. "אני גם חושב ככה לפעמים," אמר. "בחודשים האחרונים אני שואל את עצמי אולי הגיע הזמן לצאת מזה קצת.מצד שני יש עוד כל כך הרבה אפשרויות שעוד לא ניסיתי בכלל,"אמר, ומשהו בעיניים שלו ניצת. התחיל לדבר על הפוטנציאל הבלתי נגמר של החיים ברשת, על האפשרות להכין מראש אלפי פוסטים שימשיכו להתפרסם שנים אחרי מותו. לשחרר את עצמו לחלוטין ממגבלות המקום והזמן.
"אבל למה אתה כל הזמן בורח ממה שקורה כאן?"תהתה בתסכול, הרגישה שהם לא משדרים על אותו תדר. "למה פשוט לא לחיות את החיים שאתה רוצה בעולם האמיתי?"
הוא נשך בשפתיו והינהן קלות, כאילו לא פעם כבר שאל את עצמו את אותה השאלה. "כי כל הדבר הזה שנקרא חיים,מורכב משתי תחושות,"אמר. "געגוע למקום שלא היית בו, וכמיהה למקום שלא תהיה בו לעולם. כל השאר – זו שגרה. שגרה אפורה שמכלה גם את הרגעים היפים ביותר. הרי גם האנשים שבונים חדרים בגן עדן צריכים לשלם מס הכנסה."
"אז מה בעצם אתה רוצה?" שאלה,והוא חייך.
"לייצר מרחב אחד בעולם שבו אין פגמים. שבו כל רגע בחיים יהיה אושר מזוקק. בפייסבוק אפשר לעשות את זה. לחיות מפסגה לפסגה, לזרוק החוצה את כל החרא מסביב, את מבינה?"
לרגע קפאה במקומה.
"רגע.האנשים שבונים חדרים בגן עדן.מה?"
הוא חייך. "את לא זוכרת?"שאל. "בקפטריה של האוניברסיטה. דיברנו כמה אנשים איזה מקצוע היינו בוחרים אם כסף לא היה שיקול."
"זוכרת במעורפל," מילמלה,חיבקה את עצמה.
"רק לך היתה תשובה טובה. אמרת שכשהיית ילדה, חשבת על זה שלא יכול להיות שכולם מגיעים לאותו גן עדן, כי כל אחד תופס גן עדן כמשהו אחר. שכילדה דמיינת את גן עדן כבניין דירות גדול, שבו לכל אחד יש חדר משלו, ובתוך החדר נמצאות הפנטזיות הכי פרועות."היא הביטה בו ונזכרה, חשבה על איש אחד שחי באי עם קוקוסים, ואישה אחרת שגרה בעיר מתחת למים.
"ואז אמרת שאם זה באמת ככה,את רוצה להיות האישה שבונה את החדרים." הלב שלה הלך והאיץ. "מוזר שזכרת,"אמרה.
הוא הניח יד על זרועה וליטף אותה בעדינות שלא ידעה שיש בו. "אהבתי אותך כבר אז," אמר. "השאר היה רק לצורך הפרוטוקול."
היא לא חשבה שהוא יהיה הראשון שיתוודה.קירבה את פניו לפניה עד שהמצחים שלהם נגעו זה בזה. עצמה עיניים ובאותו רגע ידעה מה הדבר היחיד שרצתה באמת. "ניסע,"אמרה. "ניסע לברלין."
הפעם היה זה הוא שהיסס. "בואי נחכה יום-יומיים. נחשוב על זה," אמר, הודה שמאז השיחה האחרונה ביניהם התחיל לתהות. "אולי באמת לקחתי הכול רחוק מדי."
היא לא ויתרה לו. "יהיה לך שבוע שלם איתי בברלין לחשוב על זה,"התעקשה.
שעה אחרי הם כבר קנו כרטיסים, אפילו הזמינו לילה ראשון במלון. מעט הלבטים שהיו לו נמוגו כמו שבאו, ובימים שאחרי מיכאל לא הפסיק לדבר על הנסיעה,איפה יבקרו ובאיזה מסעדות יאכלו. היא הסתפקה במייל לקוני להוריה שבו הודיעה שהיא מאריכה את הנסיעה. ברלין לא עניינה אותה. גם החופש שהוא לא הפסיק לדבר עליו. היא פשוט רצתה עוד זמן לצדו. ידעה שיש דברים ביניהם שצריכים עוד זמן וקרבה של הגוף כדי להבשיל. רק היתה צריכה לדאוג שיגיעו לברלין בשלום.
ערב אחד, כשעשו קניות אצל הירקן, ראתה בין המדפים מישהי שלמדה איתם באוניברסיטה, נכנסת עם עגלת תינוק לחנות. היא מיהרה לדחוף את ראשו של מיכאל לתוך גבעת מלפפונים, וככה התחבאו שניהם דקות ארוכות בין הבטטות לעגבניות.שוב הביטו זה בזה באותו חיוך פרטי. היא נשמה לרווחה,חשבה שאולי בכל זאת אפשר לחיות ככה חיים שלמים.
12.
אמא שלה התקשרה יומיים לפני הטיסה, באמצע הלילה. היא לא שמעה את הצלצול. התעוררה לשירותים,ראתה במקרה את ההודעה.
לקחתי את אבא לבית חולים. יש לו כאבים בחזה.
תמרה התקשרה חזרה בבהלה. ניסתה שוב ושוב עד שאמא שלה שלחה לה הודעה נוספת שהם בבדיקות, שהיא תתקשר יותר מאוחר.
"אני באה עכשיו", כתבה לה,ואמה מיהרה להודיע שחבל שתחזור ארצה במיוחד, הבטיחה להודיע כשיהיו עוד פרטים. תמרה לא סיימה לקרוא את ההודעה וכבר התחילה לאסוף את הבגדים שהיו מפוזרים ברחבי הדירה. מיכאל התעורר,מצא אותה יושבת על הרצפה,נאבקת לדחוס עוד סוודר לתיק.
"מה את עושה?" שאל.
היא הצביעה על הפלאפון והוא קרא את ההודעות,התיישב לצדה ועטף אותה חזק.
"רק אל תשכחי שאת עדיין בגרמניה," אמר וליטף את שערותיה. "אני אמצא לך את הטיסה הכי קרובה. עד מחר אחר הצהריים כבר תהיי שם. אולי אפילו לפני."
הגוף שלה נרתע ממנו. היא נשענה לאחור והתבוננה בו. היתה בטוחה שהוא צוחק.
"באמת אמרת את זה?" שאלה,וזעמה על המבט המיוסר שבו התבונן בה, כאילו ניכס את הסבל שלה לעצמו.
"איך תסבירי לאמא שלך שהגעת לאיכילוב תוך שעה?"אמר. "אני יודע שהמצב קשה, אבל אנחנו צריכים לחשוב בהיגיון."
היא הדפה אותו, אחר כך הרימה מהרצפה חולצה שישב עליה.
"הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע זאת גרמניה המזדיינת שלך," צעקה,וככל שחשבה לעומק על הדברים שאמר, הבינה כמה אבסורדיים היו. "בחיים לא חשבתי שבן אדם יכול להיות כל כך מנותק."היא קמה ממקומה, החלה להסתובב בחדר בלי מטרה.
"ידעת מראש לאן את נכנסת," מילמל לעצמו. "זה יכול לשרוף גם אותי, את לא מבינה?"
היא רצתה להרוג אותו. "תגיד, מה נדפק בך?" צרחה עליו, "אתה לא קולט שאבא שלי גוסס?"
הוא לא ענה, ולה כבר לא נותר מה לומר. היא הביטה בו שוב מתכנס בתוך בעצמו, מביט ברצפה, לא הבינה בעצמה למה נשארה שם.
"אני אזמין לך מונית," אמר בלי להביט בה. הוא ניסה לחייג, אבל היד שלו רעדה כולה.
"אין צורך," הודיעה והתקדמה לכיוון הדלת. לאט.
"אני מקווה שתחזרי."
היא יצאה מן הדירה והתקשרה בעצמה למונית.כשחיכתה למונית קיבלה עוד הודעה מאמה: "אבן בכיס המרה. הוא יהיה בסדר.מצטערת שהלחצתי אותך. לילה טוב, תעשי חיים".
היא חמקה חזרה פנימה. מיכאל ישב על הספה. התנשם בכבדות.היא מזגה לעצמה כוס מים והתיישבה לידו.
"הוא בסדר," אמרה.
"שמח לשמוע," אמר בשקט ולא הביט בה. "את צודקת.הלכתי רחוק מדי."
היא ליטפה את ראשו בעדינות. אמרה שהיא זאת שהגזימה.
הוא לא ענה.
"אני מקווה שאתה לא מצטער שנפגשנו," חשפה את הפחד שליווה אותה בימים האחרונים.
הוא הרים את ראשו, עיניו היו אדומות. היא הביטה בו,בידו שעדיין רעדה.
"הפגישה," אמר. "היא לא היתה מקרית."
הודה שעקב אחריה בפייסבוק. שתיכנן להיתקל בה מהרגע שראה שהיא עשתה אטנדינג לכנס והבין שתהיה בעיר. הודה שלא היה לו מושג מה יקרה, אבל החליט שהוא לא רוצה לתת להזדמנות כזאת לחמוק ממנו.
היא הניחה את הכוס על השולחן. "מפתיע,"אמרה.
"שארבתי לך?"
"שלא הבנתי בעצמי." היא הישירה מבט אל תוך עיניו. "למה דווקא אני?"
"בגלל החדרים בגן עדן," אמר.
היא לא קנתה את זה. "למה דווקא אני?" התעקשה.
"כי הייתי לבד," מילמל והוסיף שהיא צדקה מהרגע הראשון. שהכול הלך רחוק מדי. שהוא איבד את עצמו לגמרי בשנה האחרונה. "אני חייב לצאת מכאן," חזר ואמר.
"רגע,"אמרה. "בוא נטוס ונחליט שם."
הוא שתק.
13.
בערב לפני הטיסה מצאה אותו יושב ליד המיטה,אורז את הבגדים במזוודה.אחר כך הודיע שהוא הולך לקנות ספר למטוס, נישק אותה על הלחי ויצא מהדירה. היא נשכבה על המיטה ועצמה עיניים. הרגישה מועקה.
כשהתעוררה היה לילה. תמרה הושיטה יד לפלאפון, הסתכלה אם היו הודעות חדשות בוואטסאפ, אחר כך נכנסה לפייסבוק. רצתה לבדוק כמה לייקים קיבלה על התמונה האחרונה.הפוסט הרביעי שהופיע לה בפיד היה של מיכאל. הוא העלה אותו חצי שעה קודם לכן.
":)there is no place like home
עוד כמה שעות חוזרים הביתה".
ליד המילים הופיע אימוג'י של מטוס, וצ'ק אין שהוא בדרך לישראל.
היא קמה מהמיטה וניגשה למטבח. כמו שחשבה, מיכאל ישב על כיסא,עם הז'קט השחור המוכר ומזוודה קטנה שניצבה לשמאלו.הוא התבונן בה בשקט, כאילו חיכה לה.
"ממש ג'נטלמן אנגלי שעומד לעלות על כרכרה," אמרה.
הוא חייך. "אני מצטער.לא יכול להיות פה יותר."
"לא יכולת לחכות שבוע?" שאלה.
"אני בן אדם אימפולסיבי."
"לא שמתי לב," השיבה בציניות,חששה שתכף תבכה. היא לקחה כיסא והתיישבה מולו. המשיכה להתבונן בו. כמה שונה היה מהבחור חסר הביטחון שישב מולה במסעדה.
"שילמתי על הדירה עד סוף החודש," אמר,והוסיף שלדעתו עדיף שתיסע לגרמניה. "זה יקל עלייך לתאר איפה היית. זה לא אותו דבר עד שאת לא שם."
היא לא ראתה שום טעם לנסות לשכנע אותו להישאר.השלימה מהר משציפתה עם הגזרה.
"היה לך טוב איתי?" שאלה.
שוב חייך.
"כן,"אמר. "המציאות לא הספיקה להרוס לנו."
"צריך ללמוד לחיות גם עם האפור בחיים,"אמרה לו.
"נכון."הוא קם על רגליו. נראה שלרגע התלבט אם לחבק אותה ובסוף החליט שכן. היא קמה ממקומה אבל לא חיבקה אותו חזרה.
"אבל אני לא מצליח," אמר. "מעדיף אותך בלי כל האפור מסביב."
זה הכאיב לה בגוף.
הוא הסתובב ויצא מהדלת, והיא התיישבה על הכיסא שלו. שמעה את קול גרירת המזוודה במדרגות הולך ודועך.
14.
לא היה נוף לנהר. גם לא מרפסת.אבל החדר במלון היה נעים,והאנשים היו נחמדים כמו שסיפר.היא באמת לא תיכננה לבדוק,אבל הפלאפון שלה התחבר אוטומטית לוויי-פיי, והוא בדיוק העלה כמה תמונות ממסיבת החזרה שלו לארץ. היא הסתכלה על האנשים לצדו, לא הכירה שם אף אחד.ראתה גם בחורה עם משקפיים שישבה לידו כל הערב. נכנסה לפרופיל שלה אבל לא מצאה מידע נוסף.
היא נשכבה על המיטה. ברגע של ייאוש שיתפה את השיר "לאן עפים הברווזים" של עמיר לב. היא לא היתה בטוחה מה התכוונה להגיד. אולי בגלל זה הרגישה שזה הדבר הכי אמיתי שפירסמה בעולם הווירטואלי מאז ומעולם.
*מתוך חוף הים של ירושלים, הוצאת זמורה-ביתן, מאת עידו גפן
