אסתר הייתה מורתו לדרמה של משה בתיאטרון הנוער בגטו לודג'. צוואתה לבני הנוער הייתה להביט נכוחה ולא משנה מה יקרה.
צוואת אסתר
משה הביט במדפי העץ.
שורות, שורות של מדפים.
בימים כתיקונם, משמשים מדפים ספרים.
פה הם שמשו עולמות.
גויות נושמות,
שרועות על מדפים.
כל גויה עולם.
אחד מאמסטרדם,
שני מוורשה,
אחר מאי שם.
יש מי שהתעורר מתוך חלום,
זעק ונרדם.
יש מי שבכה,
ודחיפת שכנו לקרש
את בכיו כיבתה.
משה עמד שעון
על מפתן הדלת.
עוד לילה בחייה של האנושות.
אותו ירח לפסלי אולימפיה,
לרגע זה ולגדרות התיל.
שותפו למצע הקש רעד בלילות.
הלילה התלוותה לרעדה, השתנה.
למרטיבים פסק דין מוות.
ומשה רצה לחיות,
למרות כל המדפים והשורות.
הוא ליטף את המספר שעל זרועו
B-6848.
אני בנה של מלכה לבית קוז'יוודה.
בנו של זלמן זבדזקי. בן ואח.
"אז למה אדוניי - ריבון העולמים?"
"הנח!" פקד על עצמו,
"הבט בירח ובענן.
הבט וזכור צוואתה."
כשחיוך עוזב את פניו,
הוא נשכב במקום,
שעד לליל אמש,
עולם שהיה
הלך ולא שב.