שירת הצוענים
מעולם לא נפגשו הבזקי צבעים, כברגעים אלו.
מעולם לא נצנצו קישוטי הבגדים בלהט שכזה.
מעולם לא נראתה מטפחת ראש פרחונית כל כך.
ושירתם נשקה לשמיים, מבקעת דרכה אלי על.
גוניהם, כתנועת פרחים בשדה שטוף רוח.
קולותיהם, כצריחת העורב ושריקת הבולבול.
הם נצטוו לזוז בקווים ישרים, הזרים להווייתם,
להפרד נשים, גברים.
ארנה הביטה, כשהטלאי הצהוב על גבה.
הביטה בקהל הצבעוני הזז בתזמורתו,
הנע לצלילי עצמו.
הצלילים הזרים למפקדים.
קהל משופע בילדים,
תנועתם חופש.
„הם צרחו" אמרה לי סבתא,
„לא כמונו"
כשדחפו את היהודים לתאי הגזים, הם בכו בדממה.
הצוענים צרחו וצרחו, זו הייתה שירתם האחרונה.
„ומה עשית את?“ שאלתי
„הבטתי במקום, שכלום לא קורה בו
ושהכול הוכחד בו,
הבטתי והמשכתי בעבודה.“