המסע האחרון של מוישל'ה
מלמעלה הם נראים כולם אותו דבר.
נקודות פוסעות בים של שלג.
חיילים, אסירים
מי יבחין?
אתה לא יכולת אחרת, אלוהים
לא ממקום מושבך.
עד כמה חד ראיה יכולת להיות
בימי סופה?
חמש שנים עינית אותם,
חמש שנות תופת ואימה.
עכשיו המסע,
הקזת טיפת דם אחרונה.
כשרעם התותחים בגבם,
הצעדת צללים
אל תוככי ארץ מחריבה.
רחם!
אם לא על השלדים
אז לפחות על החיילים
גם להם עולם.
ראה למה הפכתם,
עקומים בני עקומים.
משה הרים את רגלו,
יציקת ברזל ומוגלה.
מראה קרסולי הצועד לפניו
נקודת אחיזה.
הוא ריסק את פיסת הלחם שבכיסו.
פירור, פירור לתוך פי הקיבה,
המיוסרת שהצטמקה.
"ז'ול וורן שלישי, היכן אתה
סרטי ילדות
ואוסף הבולים
לידי מי הרוח נשאה?"
"אבא, אימא, אתם רואים אותי?
זה הסוף
אין יותר כוח
הרגליים כל כך כואבות
האוזניים קפואות."
"מיינה ממה, מיינה טטה,
זה מוישל'ה כאן בשלג.
מוישל'ה שלכם" אמר,
ושאריתו קרסה.