השורות של אבי
שורות, שורות עומדים הגברים.
שורות, שורות של שלדים.
נפשות בתוך גוף.
זה המקום בו אין לאדם אם ואב.
זה המקום בו נגמרו כל החסדים.
חסד יחיד נותר, המפגש התמידי עם המוות.
החזה עולה ויורד בשרידי הגוף.
שאריות החיות נועצות מבט זגוגי בחלל.
העיניים לא נעות,
רק הלהבות הפורצות מהארובות מרצדות על הרשתית
משה הביט ולא זז.
כמה יכולות כפות רגליים זבות דם ןמוגלה לשאת,
תהה....
עוד כמה זמן.
מעולם לא הייתה לקצה מקל חשיבות, כמו ברגעים אלו.
שם התערב האדם במלאכת הבורא.
רק לא להביט בו, בקצה המקל. שם הפסדת מראש.
משם המרחק ללהבות קצר.
שורות, שורות של גברים.
שורות, של מה, שהיו פעם בנים ואבות.
שורות מתרוקנות בדממה מתורגלת,
נכנעות לעליונות הגורל.
והמקל מטייל.
עובר אחד, אחד.
נגיעה בחזה, אתה בחוץ.
דילג המקל, תעזוב את
השורות בפעם הבאה,
מקל נוגע.
מקל פוסח.
גברים ללא שם,
רק מספרים.
והנה הוא מגיע.
"אל תיגע בו" זעקתי.
העלם עוד יהיה אבי......