יצועי
על מצע של משי הנחתני בעזבי את רחמך,
בעריסת קש ממורקת עם ריח של עץ.
במקום הכי בטוח, מוגנת מכל זעזוע
הונחה העריסה.
ובחדר חלון גדול, המשקיף
אל הגן שבמו ידיך טיפחת,
את שהמוות היה לך אחות ואח.
מי יודע בכמה דמעות השקת את עצייך,
באילו שורשים אחזו ידייך החרדות.
את פינקת אותי
בארגז חול ובצעצועים, אך לא יכולת
למנוע מהמשי להפוך לזכוכית שבורה וחודרנית.
עם הצעדים הראשונים למדתי:
אנחנו כאן מעטים,
הרוב נישארו מאחור.
אנחנו מנסים לחיות,
אך שם החיים האמיתיים.
זה היה בליל הסדר הראשון, החקוק בזכרוני,
כשהתוודעתי אל הכיסאות הריקים,
המחכים ומחכים.
הכיסאות הריקים שימשיכו לחכות,
וייקחו את חיות הנוכחים.
כדור של תקומה חויבנו לשמוח,
גם כשגאות העצב איימה להטביע.
זה היה מצע של משי,
ענוג ורך. מצע זכוכית,
שברירה, פולשנית וחדה.