המגדלור
ושאריתו קרסה, פרפרה
כשקנה הרובה מכוון לראשו.
"אל תירה!" נשמעה זעקה מבין הטורים.
"מי זה?" שאל הקול בגרמנית.
ודמות מדולדלת פסעה קדימה ברעדה.
"אל תירה בו." לחש הנער כשעיניו בקרקע הקפואה.
"אם אתה כל כך אמיץ, על כתיפך תסחבהו."
ןכך על כתפי חברו מהגטו ומהשורות
עד למשאית הקרובה, נסחב אבא.
משה הביט בהרים, המשתפלים אל הים.
שמש חזקה ואור בוהק שכאלה הוא לא הכיר משם.
המסע בים על סיפון אוניה, נמשך ימים מספר.
עיני העלם הצעיר התרגלו מהר לזוהר החדש.
גופו הנערי מעטה רענן
לשלד, שכמעט נכחד.
הוא החל מחייך.
דמעותיו נושרות אחת אחת.
"הביתה, הגעתי הביתה.
אבא, אימא, חנה, מאיר, זיסל, ראובן
זוהי חיפה וזהו המגדלור."
הם עמדו צפופים על הסיפון.
מספרים, מספרים
ללא קצות מקל
וללא מקלחות.
הם הביטו וקפאו.
ללא עבר,
רק עם עתיד,
רועמים בשתיקתם.
" איך יכולתם שלא להתנגד?"
הוטח בפני העלם בחדר האוכל בקיבוץ.
"כצאן מובל לטבח",
שרטו נשמתו לאחר השמירה.
הארץ הצעירה רצתה גיבורים.
ולו לא היה מקום בתמונה.
ילדיו רצו אב נוכח,
ןהןא דימם גם כשהיה.
מטלות היום לא נחסכו ממנו,
ועגלתו עמוסה....
זהו סיפורו של אבי,
היקר לי בבני האדם.
"לך אישור להישאר בגטו" אמרה לו סבתא,
ולא ידעה שבמילים אלו ילדה את נכדה – יהי זכרו ברוך.