בשבועות האחרונים לחייה, כשהתברר שאין עוד טיפול ועינוי שיאריכו את ימיה, שמטו הרופאים את ברטה בלומנטל מידם והניחו לה סוף סוף לגסוס במיטתה שלה. קיהיון הזיקנה וחוסר האונים של גוף הקרב אל כיליונו השתלטו כליל על האלמנה עם שיני הסוס. בעוד היא עצמה אדישה כלפי עולמנו ומנהגיו (אמי נהנתה להזדעזע שוב ושוב מצירופי התיבות ''סדינים מושתנים'' ו''שורץ ג'וקים'' שגלגלה על לשונה) כרע איזי, בנה היחיד, תחת עול הסעד. מכל רצונותיה נותרה לברטה בלומנטל רק שנאתה העיקשת לכלתה כרמלה, הסבירה אמי בטלפון לחברתה רותי סמוכה, ועד הרגע האחרון ממש לא הסכימה בשום אופן לתת לה דריסת רגל בביתה. איש לא הורשה לבקר אותה מלבד שכניה, זוג יהודים פולנים גרומים ורעבי מבט בגיל העמידה, שעקרו לבניין שנתיים-שלוש לפני כן והתקרבו אליה בזמן האחרון. אלה הציעו במתק שפתיים את עזרתם בהשגחה על החולה והפצירו באיזי האומלל לחזור לעבודתו ולאסוף כוחות, שהרי מי יודע כמה זמן עשוי העניין להימשך, וכבר היו דברים מעולם, שחולה אנושה החזיקה מעמד הרבה מעבר למה שחזו הרופאים.
האלמנה הזקנה התגוררה בקצה רחוב פלורנטין, בדירת דמי מפתח בת שני חדרים שחלונותיה נשקפו אל תחנת דלק קטנה, ואילו בנה שימש זבן בחנות סיטונאית לטקסטיל ברחוב הרצל הסמוך. בשבועות האחרונים המיר את ארוחתו הקבועה באחת המסעדות העממיות בכריך פשוט, ואת הפסקת הצהריים ניצל כדי לבקר את אמו הגוועת. בחמישה בספטמבר 1976 טיפס איזי בלומנטל אל הקומה השלישית של בית הדירות ובידו שקיק של שבלולי קינמון שהיו אהובים על הגוססת. לתדהמתו הייתה דלת הכניסה פרוצה; הוא מיהר לחדר השינה וגילה את אמו שרועה על סדיניה ללא רוח חיים, פיה מעוקם ועיניה קפואות בעיוורון מזוויע. השידה הקטנה שעמדה בדרך כלל לצד מיטתה הוזזה הצידה והמרצפות שמתחתיה נעקרו. שם, ידע, במחפורת שעמדה עכשיו ריקה, הוחבאו אוצרותיה: תכשיטים, שעון זהב שוויצרי שקיבלה מאביו כשמלאו עשרים שנה לנישואיהם ותריסר צרורות מגולגלים של אלף דולר, פרי חיים שלמים של קימוץ וחיסכון, אשר נרכשו טיפין טיפין בשוק השחור של רחוב ליליינבלום.
איזי בלומנטל כרע לצד אימו וליטף בשקט את כף ידה הגסה שכבר החלה להיצפד. מי יודע כמה זמן ישב ככה עד שצצו זוג הפולנים הרחימאים, הרחיקו אותו מן הגופה בדברי כיבושין והתקשרו בשמו אל חברה קדישא. בלווייה הקטנה צעדו השניים בראש התהלוכה לצד הבן וכלתו ובכו בכי תמרורים; לאחר הלוויה עלו לדירת האבלים, עזרו בפנים חסודות להכין תה וקפה לאורחים, וליחששו בהתנצלות שהזמינו כבר לפני ארבעה חודשים חדר בבית ההבראה בשורש ואין אפשר לבטל. למחרת נעלמו ולא נראו עוד. איזי בלומנטל, שקוע בצער בצורה לא נורמלית ממש, כפי שאמרה דודתי נ' — הרגשתי שבדבריה מרפרף צלה של אותה שמועה נתעבת שדבקה באם ובבנה המוזר — סירב בתוקף להזמין את המשטרה. עם תום השבעה הניחו לו מכריו לנפשו. תעלומת השוד נדחקה מפאת עניינים דחופים יותר ונהפכה למעשייה שנזכרים בה אך לעתים רחוקות.
*מתוך הנובלה ׳איזי וכרמלה׳ שבספר ׳רווקים ואלמנות׳, הוצאת כתר 2017, מאת ירמי פינקוס.
