אֵיךְ נִגְמַר לָנוּ הַחוֹל, אֲהוּבָה.

 

עוֹד וָעוֹד בִּנְיָנִים מַקִּיפִים אוֹתָנוּ

וְשַׂקִּיּוֹת נַיְלוֹן רֵיקוֹת.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְיוּנָה

רָצִיתִי לָתֵת לָךְ,

וּסְבַךְ שִׂיחִים מוֹרִיק,

לְשַׂחֵק עִם הַגּוּרִים שֶׁלָּנוּ

וְלַחְלֹם שֶׁנִּרְאֶה אוֹתָם פַּעַם

שׁוּעָלִים גֵּאִים,

מַיְשִׁירִים מַבָּט,

נוֹהֲמִים עַל הָאֹפֶק הַבָּנוּי

עַד שֶׁיֵעָּצֵר –

לֹא, עַד שֶׁיִּסּוֹג! –

וִיפַנֶּה מָקוֹם

לָאַהֲבָה שֶׁלִּי אֵלַיִךְ,

שֶׁשּׁוּם יְלָלָה לֹא תִּשְׁוֶה לָהּ,

וְאֶל הַגּוּרִים שֶׁלָּנוּ,

הַדְּמוּמִים כָּל כָּךְ

מֵאָז שֶׁעָבַר כָּאן בַּבֹּקֶר

הַטְּרַקְטוֹר הָעֲנָק.

 

     אֵיךְ נִגְמַר לָנוּ הַחוֹל, אֲהוּבָה.