המסתורין הוא אבי הרפואה, כך נדמה הדבר. ככל שאדם מבין פחות, כך הולכת אמונתו וגוברת. ככל שהחידה מסובכת ומופרכת, כך המחלה, הפלא ופלא, מתבהלת ונעלמת. על כן, אין להתפלא על תפאורה מופרזת שבמרכזה פורחת דמות מוגזמת. והרי גלוי וידוע הוא לכל בר-בי-רב, כי הכל מכל נולד בתוך דמיונו של המתבונן. בתוך חדר כחול עגול רחב ידיים, אצים רצים הצללים. כל הנכנס מזדעזע ליבו, מסונוורות עיניו ופקות ברכיו.
במרכז החדר, כומיש ניצבת יציבה כסלע. סלע מוזר יש להודות. וכך, אין להשתומם על כי צד ימין מפורכס וחגיגי הוא, וצד שמאל מאיים ומרתיע. והפנים? הפנים חציין לבנות כפניהם של השדים, וחציין שחמחמות כצבע הזית של בני הפרובינקיה הפלסטינית הדרומית. והעיניים? עין אחת מוכחלת כמנהג הנשים, ועין אחת אדומה כמנהג הרוחות. והשער? פלג אחד של השער מכותר בצמות מהודקות אל הראש, שזורות חרוזים צבעוניים כמנהג נשים רומאיות. ואילו הפלג הנותר, מקופח מכל סימני פאר וסביבו גולש השער, קבוצות קבוצות, גלים גלים, שחור וסמיך וארוך. והגוף? הגוף עטור נוצות טווס רכות ועדינות. אלו שולחות שפע עיניים צבעוניות מלפנים וגם מאחור. עיניים אלו, מנקבות מכל כיוון את המתבונן, שולחות מבטים עקרים לכל עבר.
מתוך: כומיש בת מחלפתא - ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית, מאת דורית קידר.
