אמסטֶל

קטע מהסיפור אמסטֶל, מהספר אמסטֶל, הקיבוץ המאוחד, 2007

''עוד מעט יש הופעה'', אמרה לו אמו והציתה סיגריה. טולי העווה את פניו, אבל היא התעלמה. מלצר אחר, מחוטט-פנים, שסינר שחור ארוך כרוך למותניו, קרב אליהם, הניח לפניהם שני עותקים של תפריט המשקאות, אחר כך שלף מכיסו מצת פלסטיק והדליק את נר החלב הקטן שבבועת הזכוכית שעל שולחנם. ממגע האש, ניעורה בועת הזכוכית לחיים חדשים ועֵינָהּ המעפעפת בחנה את פניהם בסקרנות: האיש ישב בפנים מכורכמות ואישוניו רצו על פני האותיות הקטנות שבדף התפריט שלו. האישה קראה בריכוז את השמות המופרכים המודפסים בטור בדף שלה.

''אם תסלח לי טולי, אהה, אני אקח אורגזמה באדום,'' החליטה. וצחקקה במבוכה, ''ומה אתה מזמין?''

''בינתיים שום דבר.''

טולי שיחק באצבעותיו בקיסם שיניים חד עד שהקוקטייל שלה הגיע, קולה האכול של בסי סמית' עוטף אותו כל אותו הזמן בשכבת מגן דקה ושברירית. לבסוף חזר המלצר אל שולחנם והניח מול אמו כוס גבוהה מעוטרת בשתי מטריות נייר צבעוניות וצלוחית שקדים מלוחים. המשקה שבכוס קרץ אליהם בשלושה גוני אדום: זה שבתחתית בהיר כמי-ורדים, שכבת הביניים אדומה כמו השפתון המשוח על שפתיה, השליש העליון של המשקה אדום-עמוק כדם, שעורר בו גועל פתאומי. היא לגמה מן הקוקטייל ארוכות, אוחזת בכוס הגדולה בכף יד שציפורניה שלופות וּורידיה משתרגים לאורכה כענפי גפן נפתלת.

''אתה נהנה, טולי?'' היא שאלה בעיניים מצועפות. טולי הקשיב לזמרת הג'אז ברוב קשב והנהן בראשו לאמו.

''לא'', צמצמה גבותיה, ''לא מהג'אז הנפלא הזה, ממנו אני יודעת שאתה נהנה. מהחיים, אני שואלת. אתה נהנה מהחיים?'' היא ערבלה את המשקה שבכוס והנוזלים שבה הסתחררו רגע לפני שהפכו ארגמן עכור. טולי בלע את רוקו. אחר כך נשם לרווחה, כי באותו הרגע הושתקה בסי סמית' ואל הפסנתר התיישב בחור לא-צעיר, לבוש מכנסי ג'ינס הדוקים וחולצה שחורה. הוא סקר את הקהל שרחש מסביב לשולחנות כאומד את טיבו, היטיב את ישיבתו על השרפרף ובלי לומר דבר הניח את ידיו על הקלידים והחל לנגן בזריזות. כשנגמרה המנגינה הקצרה, אמו מחאה כפיים בהתלהבות. מסביב נשמעו מחיאות כפיים קלושות יותר. הפסנתרן חייך בסלחנות והטה את ראשו הטיה זעירה לאות תודה. גם את המנגינה הבאה הוא ניגן בלי להגיד דבר. דייב בְּרוּבֶּק הישן והטוב, ציין טולי לעצמו בהנאה וריכז את הקשבתו בצלילים הקצביים העולים מתיבת התהודה השחורה. בתוך כך שב ליאור וחמק אל מחשבותיו, רטוב כולו במי המקלחת החמים, עורו מבריק מן המים הניגרים עליו, ראשו מוטה לאחור, עיניו עצומות, המים זורמים על שערותיו, זורמים לכול אורכו, רוחשים מטה כנחשי-ים נפתלים, צלילי הפסנתר נימוחים באפרכסותיו כַּחֲלקה שבגלידות.

הוא כל כך נהנה מהמוסיקה, התמוגגה אמו בליבה. ''מעניין מה הוא מנגן עכשיו,'' היא אמרה לטולי ופוגגה את דמותו של ליאור באחת. היא נופפה בידה למלצר.

''יש לכם בירה אמסטל? כן? אז תביא שתיים'', צרדה אליו.

טולי מחה, ''אימא, אני חושב ששתית מספיק'', אך היא ענתה לו שאם הוא לא רוצה את הבירה שלו היא תשמח לשתות אותה במקומו, ותקעה בו עיניים לחות.

''מותר לי", יצאו המילים מפיה לאות וכבדות כעופרת. "אני כבר עברתי את גיל שמונה-עשרה אתמול בצהריים...''

בדיוק כשהפסנתרן מכריז על הפסקה, הבירות מגיעות. היא פותחת את קופסת הסיגריות ושולפת ממנה עוד אחת. המאפרה העגולה שלצידה רוחשת תולעי-בדלים מעוכים שריחם מאוס, מוכתמים בקצותיהם בשפתון אדום. היא מקרבת את הסיגריה שבפיה המכווץ אל הנר הבוער בבועת הזכוכית, קצה הסיגריה רוחש ומאדים מצריבת הלהבה והיא שואפת את קרבה את העשן האפרפר. טולי רושם לעצמו את שבריר-הרגע הזה שבו שפתיה מכוּוצות כפי-טבעת, פניה מוארות מלמטה באור צהבהב וזר, להבה כפולה בוערת באישוניה, מבטה נתון בטיפת-האש כאילו היא קוראת בה עתידות. היא שואפת אל ריאותיה עשן מר ומרימה אל בנה מבט מצועף. אדי האלכוהול שבראשה וצלילי מנגינת הריקודים הבוקעת מרמקולים סמויים מעלים את מצב הרוח שלה לגבהים לא-צפויים. תחושת אושר מציפה אותה, כאילו כול פיסות התצְרֵף המסוכסך של חייה נופלות עכשיו בכוחו של איזה חסד מופלא, למקומן הנכון. פתאום היא יפה, וקלה, וכאילו מתמקדת בה העדשה שדרכּה היא ראתה כול השנים רק תמונות מטושטשות. והנה, היא מרגישה, הנה היא מצליחה להיות, ולו לרגע, תְּאוֹמַת הנערה שנבלה בה עוד לפני שתפרח. היא מביטה בערגה בזוגות שנעים באיטיות על הרחבה הקטנה שקרובה לפסנתר, דבוקים בחלציהם אלה לאלה. היא רוקעת בקצב ברגלה האחת מתחת לשולחן, רואה בדמיונה את טולי מושך אותה אליו ורוקד איתה בצעדים גמלוניים עד שמורדי מטופף באצבעותיו על כתפו ושואל בחיוך: "אפשר?" וגופו העגלגל אך המיטיב-לנוע נצמד אל גווה ומורדי אוחז בזרועה בביטחון ומסיע את שניהם על לב רחבת הריקודים, מוביל אותה בצעדי ריקוד מדודים, מסובב אותה עוד ועוד, עד שליבה הולם בחוזקה, ובעודה מסתחררת כך בזרועותיו, אפופת עשן והדי צלילים צרודים של סכסופון מוזהב, היא לא מצליחה לעצור על סיפה תחושת צער חסר-גבולות והוא מתגנב אל ליבה ומצייר לה בחדריו הריקים את פניו של ליאון. תחושת הקלילות חומקת ממנה בבת אחת, כמו שבאה. כך גם התרוממות הרוח. היא משעינה את מרפקיה על השולחן ומשקיעה את מבטה בספל הבירה הריק. במשקע הצהוב, המקציף, אין לראות דבר. היא מרימה את עיניה במאמץ אל הים האפל שמעבר לקיר הזכוכית, רואה אותו תוקף את החוף בחמת-זעם, פעם אחר פעם, עד שעולה בה משהו מן השקט ההוא, המופיע על פניו של אדם, כשצג המשגוח מצייר קו ישר וארוך, מלווה בצפצוף חד-גוני, אקורד אחרון שמשמעותו ידועה לכול.

הרוקדים עייפו ושבו אל השולחנות. הנגן חזר אל הפסנתר ובידו גביע זכוכית מלא עד חציו ביין אדום. הוא הרים את הגביע לעבר הקהל, לגם מן הנוזל האדום לגימה ארוכה, צקצק בלשונו, וכשהניח את הגביע על גב-העץ של הפסנתר, הכריז: ''עכשיו אנגן לכם את מה שאני באמת אוהב.'' טולי הביט באצבעותיו הדוהרות על הקלידים. אמו טלטלה את פניה הנפולות בקצב המנגינה ולא הפסיקה לשתות. המלצר לבוש-השחורים התקרב אל שולחנם ושאל בנימוס אם הכול בסדר. טולי פטר אותו בזעף והביט בשעונו. השעה כבר הייתה כמעט חצות. שעה טובה להתפכח.

''את כבר שיכורה לגמרי,'' אמר לאמו בפה קפוץ ואחז בבשר זרועה הרופס. ''אני מציע שנשלם ונלך''.

''לא, לא, מה פתאום'', היא מוחה ומשחררת את זרועה. ''אני לא שיכורה והלילה עוד צעיר, כמו שאומרים'', היא צוחקת, אחר כך מרצינה וכמו מתפכחת, ''אבל אני רוצה לשאול אותך משהו, טולי. יש משהו שאתה מתחרט שעשית או שלא עשית בחיים? כי אני כן, על הרבה דברים. למשל על זה. תשמע: הייתי בת שלוש-עשרה, הייתי בתנועת-נוער, איזה חיים היינו עושים שם! כמו שאתה היית יכול לעשות אילו שמעת בקולי והסכמת ללכת לנוער-העובד-והלומד! בכל אופן, יום אחד המדריך שלנו, פֶּטר, לקח אותנו ליער. הוא הוביל אותנו בשבילים, בין סרפדים ופרחי בר, עד שהגענו לבית הרוס באמצע היער. לבית היו מדרגות חיצוניות שבורות לגמרי ולמעלה הייתה מרפסת שכבר לא היה לה מעקה. פטר הוציא יריעת ברזנט מהתרמיל הגדול שלו'', גיהקה והמשיכה, ''פרש אותו על האדמה ואמר לכולם להחזיק חזק ושכל אחד יעלה בתורו למרפסת ויקפוץ למטה, לברזנט. כו-לם קפצו. היו ילדים שביקשו עוד פעם. כשהגיע התור שלי עליתי במדרגות בברכיים רועדות. עמדתי למעלה ובקושי העזתי להסתכל למטה. הילדים עמדו במעגל והחזיקו את הברזנט מתוח. הם שאגו לעברי: 'תקפצי, תקפצי, את יכולה!' אין לך מושג כמה מתתי לקפוץ. אפילו עכשיו אני רואה את עצמי עומדת בקצה, הראש שלי מסוחרר, הפה יבש, הלב דופק חזק...'' היא לגמה לגימה ארוכה מכוס הבירה השנייה והמשיכה בעיניים עצומות, ''מסביב שמעתי את כול הצעקות. פטר עמד בצד, עם הידיים על המותניים וקרא גם הוא: 'תקפצי! למה את מחכה? את יכולה לעשות את זה! כמו כולם!' אבל אני לא הייתי כמו כולם, טולי. אף פעם לא הייתי כמו כולם! הילדים צרחו וצרחו עד שהפחד שלי טשטש את דמויותיהם ואני התכסיתי זיעה. בסוף נמאס לכולם. הם זרקו את הברזנט הצידה והלכו לשחק. פטר עלה למעלה ומצא אותי משותקת מפחד. הוא אחז בידי והוריד אותי במדרגות בזהירות. אף אחד מהילדים לא בז לי ביום ההוא כמו שאני בזתי לעצמי. וגם...'' אמו השתתקה כאילו ניתק חוט-מחשבתה בבת אחת במספריים חדים ופקחה את עיניה. טולי נעץ בה מבט נוקב.

''וגם מה?'', הסתקרן.

אבל היא רק השעינה את לחיה על כף יד ימין ושוב עצמה את עיניה . גיהוק ארוך, עמוק, גח מגרונה. טולי הביט לצדדים, כמתנצל, אבל הוא והאישה המבוגרת שלצידו לא עניינו איש.

''אימא, בואי נלך'', ביקש, ''את שתויה לגמרי''.

''לא!'' היא שבה והודפת אותו. ''אני צריכה לדעת: כששמים אותך גבוה, אתה קופץ? אתה קופץ?'' ובלי לחכות לתשובתו הוסיפה, כנזכרת פתאום בדבר-מה חשוב: ''ואני עוד צריכה להזמין לך את בטי, שעובדת עשרים שנה, אם לא יותר, במלון פה ממול,'' והיא מחטטת בארנקה, מוציאה את הטלפון הנייד שלה ומתחילה ללחוץ על המקשים.

''את לא רצינית, אימא!'', הוא מרים את קולו, ''השתגעת?''

''אל תסתכל עלי ככה! בטי היא זונה פירסט-קלאס! אבא שלך היה הולך אליה קבוע לפחות פעם בשבוע במשך הרבה שנים! גם אתה יכול, אולי תאבד אצלה סוף-סוף את הבתולים שלך!''. היא צוחקת בפרצופו בקול מרושע, בהנאה, וכשחודרות מילותיה-שלה להכרתה, היא ממהרת להניח את ידה על פיה להשתיקו, אבל המילים כבר חמקו החוצה.

''טולי, בבקשה אל תקשיב למה שאימא שלך אומרת", היא מבקשת בקול עייף, "אני כבר לא יודעת מה אני מדברת.''

''אבל זה נכון?'' הוא מקשה.

''בוא נלך הביתה, אולי כבר באמת שתיתי יותר מידי.''

''על מי את מדברת?'' הוא אינו מרפה, ''על אבא או על מורדי?''

אמו בולעת בכוח את הקבס שעולה בה וגם את הדמעות הממהרות בעקבותיו ומהנהנת בראשה. ''על אבא אני מדברת, בטח שעל אבא! כול השנים האלה, כשאתה היית מסתכל עליו מלמטה למעלה, כאילו שהוא איזה סכר איתן, אבא היה הולך לזונה הזאת. בפעם הראשונה ראיתי אותם במקרה, עומדים בפתח המלון, חבוקים כמכרים ותיקים. כבר אז היא הייתה יותר שמנה ממני ויותר זקנה ממה שאני עכשיו! פעם אחת, כשחזר הביתה באמצע הלילה והתנפלתי עליו בשאלות, הוא אפילו לא טרח להכחיש. אני הייתי אז צעירה ויפה ואבא שלך התאהב בזונה מקומטת! כול השנים האלה הוא סירב לוותר עליה! אפילו להלוויה שלו היא באה, תתאר לך! אחרי שהוא נהרג בצבא עשו ממנו 'גיבור גדול', 'איש-משפחה למופת', 'עובד נאמן', אבל האמת היא שהאבא שלך'', היא מושכת באפה פעם ופעמיים, ''היה חרא של בן-אדם, אם תסלח לי על המילה! חרא של בן-אדם!''

ופתאום היא צוחקת במרירות שעולה על גדותיה כקצף לבן על שפתיו של כלב חולה: ''זו הסיבה שאין לך אחים, טולי. יותר לא הסכמתי להיכנס איתו למיטה אף פעם, עד שהוא מת!''

טולי זע על הכיסא באי-נוחות ומהדק את לסתותיו. צלילי הפסנתר מוחזרים ממנו כקרני-אור על קיר לבן ואינם חודרים אליו יותר. למה היא מספרת לו את כול זה? האם תכננה מראש להביא אותו הנה ולשתף אותו בְּרזֵי חייה? להכאיב לו כך ולירוק על אביו, או שמא רק אדי הקוקטייל והאמסטל מדברים מגרונה? בכול זאת הוא חש שמציפה אותו אהדה מסוימת לאמו והוא מניח כף פשוטה על זרועה. בשרה הבּלֶה מחזיר לו מגע קמטוטי וקר וטולי נרתע ומשיב את ידו לתחומו. וכשהוא קושר את בגידתו של אביו לגערותיה התכופות, לרוע-הלב שנהגה בו תמיד, למרירות שאיכלה את כול ימי ילדותו, מתפוגגים בו אהדתו הרגעית וכול חמלתו.

טולי מביט באמו וליבו מסוכסך. וכי מה באמת הוא יודע על אהבה? התמונה שעולה בו ישָנה, אך חדה כתער: יום קיץ חם, שטוף אור. אחד מיני רבים. הוא יושב בחצר הריקה, נשען בגבו על גזע האזדרכת ההיא שבגומחתה טמן בקדחתנות אין ספור פתקים סודיים לילדה אחת בהירת-שיער. הוא יושב לבדו, לועס את קצות עלי הכותרת הוורדרדים והחמצמצים של פרח הבוהיניה שמותירים תחושת קהות על הלשון וניחוח עדין בנחיריים. כל הילדים כבר הלכו הביתה. הוא נשאר בפינה האהובה עליו לחשוב מחשבות. הוא חשב וחשב עד שפתאום הבחין בעכבישה גדולה שאחזה בתינוק שלה בעדינות בשתיים מזרועותיה הקדמיות וערסלה אותו בקצב. הוא נפעם מן המראה וקירב את ראשו עוד וראה שהעכבישה עוטפת את הגוף הזעיר בזהירות ובחמלה בקורים דקים, מסובבת ועוטפת אותו עוד ועוד באהבה גדולה. הוא המשיך להתבונן בעניין רב עד שפתאום, בבת-אחת, הכתה בו האמת: לא אהבה הוא רואה שם, אלא טורפת וטרפּהּ! ולא תינוק מעורסל, אלא זבוב טיפש או חרק ביש-מזל שפותה אל פתח האוהל, הרעיד בבלי-דעת את הקורים הדביקים והסתבך בהם, ומיד ניצוד, מוכש ומשותק בארס, ונכרך, חסר-אונים וקרוב אל מותו, בתכריכים דקים ונטולי-רחמים... טולי חש מחנק. הוא קם בבעתה, קטם ענף קטן ודביק משיח הרדוף שהשתפל מעבר לגדר הנמוכה, הכה בו בחוזקה בעכביש עד ששמט את טרפו ונמלט ממנו בזינוק אחד מרהיב. הוא אחז בעדינות בזבוב השבוי בקורים הדביקים וניסה לשחרר את כנפיו. לזוועתו, ברגע שנגע בגוף המשותק הוא התפורר כמומיה שהסירו את תכריכיה. טולי זינק אל קן העכביש, הרס במחי יד את קוריו ולא נרגע עד שמצא את העכביש המקפץ ומעך את גופו בעקב סנדלו. ומאז, כל חייו, אין הוא שבוי עוד בהנחות מבלי שהפך בהן אבן על אבן. והוא לעולם אינו טועה עוד ורואה אהבה במקום שיש בו מלכודת-פתָּאים. מכל מקום, תמיד עמד על המשמר.

''מספיק'', הוא אומר לאמו בטון נחרץ, ''אני משלם ולוקח אותך הביתה''.

© כל הזכויות שמורות לעדנה שמש ולהוצאת הקיבוץ המאוחד