פרק ראשון
אל: זוהיר עאטף
20 באוקטובר 2009
בית סוהר השרון
ת"ד 7
אבן יהודה 40330
זוּהֵיר שלום,
אתה בטח מופתע לשמוע ממני. אני אודה על האמת, גם אותי מפתיע שאני כותב לך. אמא סיפרה לי שהעבירו אותך לכלא השרון. היא עדיין מקפידה להתכונן לביקור החודשי אצלך, כמו ילדה לפני היום הראשון של החג. שבוע לפני הנסיעה לכלא היא עורכת רשימות של כל הדברים שביקשת בביקור האחרון שלה אצלך, ולילה לפני היא בודקת שלא שכחה שום דבר: סדינים נקיים, סיגריות, עוגות "הבית" שאתה אוהב. כאילו לא עברו שנים מאז המעצר הראשון שלך, מחוץ לבית הספר ביפו, בתחילת הקיץ. אני עדיין זוכר את הטעם של הבחילה הפתאומית ההיא, כשראיתי אותך נכנס לניידת.
אמא אומרת שהוּדָא מצליחה להחזיק את הבית בזכות הקִצבה שהיא מקבלת מהביטוח הלאומי. עברה כמעט שנה מאז שראיתי אותה ואת הילדים בפעם האחרונה. מאז שהסתיימה הבנייה של הבית בחיפה, אני ממעט להגיע ליפו. בכל זאת, לפעמים אני תוהה אם גם את הילדים שלך שואלים בבית הספר על האבא הנעדר שלהם, כמו שפעם היו שואלים אותי על אחי. כל כך נטרתי לילדים האלה, בשנתיים האחרונות ללימודים, על זה שלא איפשרו לי להדחיק את עובדת הקיום שלך. והנה היום, גם אני לא מצליח להביט בילדים שלך מבלי לזהות בהם את ההיעדרות שלך, המתארכת והולכת.
אבל לא כדי לדבר איתך על הילדים שלך אני כותב.
אני כותב לך כי אני רוצה לדעת על נדיה. הבוקר מצאתי תמונה ישנה שלה בזמן שעזרתי לאמא להתקין מדף חדש בארון הבגדים בחדר השינה. נסעתי ליפו במיוחד. היא התעקשה שאבא לא יכול לטפס על סולם מאז שנפצע בברך לפני כמה חודשים. הוא נאלץ להיעזר בקביים במשך כמה שבועות; על זה היא סיפרה לך?
אמא ניגשה לסלון כדי לענות לטלפון, ובינתיים ראיתי מלבן נייר שהציץ מתחת לחולצות המכופתרות של אבא, עטוף בחתיכת ניילון ישנה. בלי לחשוב פעמיים דחפתי אותו מתחת לחולצה שלי. המדף נשמט ממני מיד ונחת יחד עם הבגדים על הרצפה. אמא חזרה לחדר בריצה. הכבל של הטלפון הסתלסל ונמתח אחריה כמו זנב. היא כנראה נבהלה. זאת היתה שיחה ממך. מאז שהעבירו אותך לכלא השרון אתה מתקשר מדי יום, היא אמרה, וחייכה, במין אסירות תודה. התמלאתי כעס ורחמים אדירים על השמחה הזאת שלה. בכל זאת נשארתי לשתות תה, למרות שאמרתי לה שאיאלץ להתקין את המדף ולצאת בחזרה לחיפה מיד. היא אמרה שנשארו לך שמונה חודשים בפנים, והידקה את השיער לצדי הפנים שלה. האצבעות שלה גלשו על שערה באיטיות, כאילו היא מנסה להעריך את מצבו בעוד שמונה חודשים. כל הזמן הזה, השוליים של התמונה המשיכו להשתפשף לי בבטן.
כשחזרתי לאוניברסיטה, הורדתי את החולצה מול המראה בשירותים של הפקולטה ושלפתי את התמונה. היא השאירה סימנים של חצאי עיגולים על העור שלי, כמו הטבעה של בול. לא יודע למה לא שלפתי את התמונה מיד כשנכנסתי לאוטו. במקום זה נהגתי כל הדרך לחיפה כשהתמונה נעוצה בחגורה של המכנסיים שלי. הפנים של נדיה פגשו בבטן שלי עם כל נשימה, נדבקו אליה כמה רגעים וחזרו וניתקו ממנה. ככה במשך שעה ורבע, עד שהגעתי למשרד. שעת הקבלה שלי הסתיימה לפני חצי שעה, אבל נשארתי וכתבתי לך כי ידעתי שאחרי שאגיע הביתה כבר לא אעשה את זה. אני יודע שהוּדָא סיפרה לך הכול על נדיה. אני מבקש שתספר לי. אני לא יודע איך אמא תגיב לבקשה כזאת אם אַפנה אותה אליה. אני לא יודע אפילו להסביר למה אני רוצה לדעת עכשיו את הפרטים של הסיפור הזה. אני זוכר רק שאמא סיפרה שבזמנו היא זיהתה אותה לפי הדפוס הפרחוני של השמלה שלה, וכמה קווצות ששרדו משערה.
הייתי בן שתים-עשרה כששמעתי אותה מספרת על נדיה לאדם זר בפעם הראשונה. הפסיכולוגית שבית הספר הקצה לך הגיעה לביקור אחרי שאמא טענה שניסית להתאבד. מניסיון ההתאבדות שלך אני לא זוכר הרבה, חוץ מזה שההודאה בו עיכבה את המעצר שלך בכמה חודשים. קצינת המבחן אמרה שלמזלך עדיין לא מלאו לך שמונה-עשרה, ובזמנו לא הבנתי למה היא מתכוונת. התלוותה אליה פסיכולוגית צעירה, חייכנית יותר מדי, ששאלה אותי שאלות תוך כדי שהיא מטה את הראש הצידה ומנמיכה את הקול. תיעבתי אותה. העמדתי פנים שאני צופה בטלוויזיה כששמעתי את אמא מספרת לה על נדיה. אני תוהה עכשיו איזה עניין, אם בכלל, היה לפסיכולוגית ברצח שאירע ביפו של סוף שנות השישים. אמא אפילו לא קראה לזה רצח, אתה זוכר? היא תמיד היתה אומרת, "איבדנו אותה". כאילו מישהו הניח את אחותה הקטנה באיזו מגירה, ואף אחד לא הצליח לאתר אותה מאז.
כשהתחלתי לעבוד באוניברסיטה, חיפשתי פרטים על החקירה בארכיון העיתונות, ונתקלתי בסיפור על מוכר הקרקעות היפואי שנעלם בנסיבות לא ידועות סמוך למוות של נדיה. והרי אמא ניסתה להצניע את הסיפור הזה. אבל מאז שמצאתי את התמונה אני לא מצליח שלא לחשוב עליו, ועליה. בדיעבד, אני מאמין שגם הפסיכולוגית שלך התפלאה על הכנסתה בסוד הסיפור הזה. אפשרי שאמא הניחה שהיסטוריה של אסונות משפחתיים תרכך את הטיפול בך ביום שבו תעמוד למשפט. סביר להניח שהיא צדקה. בכל מקרה, בעוד פחות מחודשיים, יעברו ארבעים שנה בדיוק מאז שהיא נקברה. גיליתי את זה דרך העיתונים שמצאתי. אף פעם לא עשינו לה אזכרה. אתה מבין למה אני שואל אותך עכשיו?
אשלשל את המכתב הזה לתיבת הדואר מחוץ לאוניברסיטה, לפני שאכנס לאוטו. אני לא רוצה לקחת אותו הביתה או לקרוא אותו שוב. אחכה לתשובה שלך. אני רוצה להאמין שתכתוב לי, ולו רק כדי לגמול לי על ההפתעה בהפתעה.
וואחיד
וואחיד תחב את קצות אצבעותיו לפתחה הצר של תיבת הדואר ושילשל לתוכה את המעטפה. היא נחתה בקול חבטה קהה. בכל זאת לא הסיר את כף ידו מהתיבה. עיניו נפלו על הטבעת שהקיפה את אחת מאצבעותיו, ולרגע תהה מה יעלה בגורלה אם תימשך מאצבעו ותיבלע בקרבי התיבה. איך יסביר את היעלמותה של טבעת הנישואים שלו לרנין? איך יסביר את מכתבו הפתאומי לזוהיר, את העניין המשונה במותה של נדיה? הוא הניח שבמקרה כזה ייאלץ לקנות טבעת חדשה אצל הצורף היפואי ולענוד אותה תחת הקודמת, לפני שרנין תשים לב להיעדרה.
בעודו בוהה בכף ידו, הגיחה משער האוניברסיטה המחליפה הזמנית של מזכירת החוג. איך היא אמרה שקוראים לה? נאווה? זהבה? וואחיד החזיר את כף ידו לכיס מכנסיו ופנה אל האוטו. מזווית עינו ראה שהיא מחייכת אליו. הוא הטה את ראשו הצידה והאיץ את צעדיו. קול צעדיה הידהד בגבו, תחילה בקצב אחיד ולבסוף מהר יותר, עד שצִלה השיג את שלו והתפשט מעליו. הוא פתח את דלת המכונית והמתין. צעדיה נָדמו בינתיים.
ייתכן שזה יקרה עכשיו?
הוא נשען על גג המכונית והחזיק את ראשו בידו.
"יום ארוך?" קולה קרא אחריו. וואחיד סובב אליה את פניו.
"אתה נראה עייף," היא חייכה בעצבנות, חושפת בתוך כך שורת שיניים מצהיבות. עכשיו הוא נזכר שגם באותו בוקר נתקל בה בחניון, ואותו החיוך קידם אז את פניו. "בוקר טוב," היא לחשה ושאלה באיזו קומה נמצא ארכיון החוג לכימיה. וואחיד ירק את התה שהצטבר בפיו ושמט את הכוס המלאה אל פח האשפה.
"יום ארוך", הוא הינהן עכשיו לקראתה ונכנס למכונית, בלי להביט בה, ויצא במהירות מהחניון.
הטלפון הסלולרי שלו צילצל מיד כשנכנס לרחוב שבו נמצא ביתו החדש. הוא הסיט את מבטו מהכביש כדי להסתכל בצג: רנין. הוא הניח את הטלפון בחזרה על המושב שלצדו, ונתן לצלצול לגווע. בגלל הנסיעה הלא מתוכננת ליפו בצהריים, הוא יצא מהמשרד כשעה מאוחר יותר מן הרגיל, ונעם לו להיווכח שרנין דואגת לו. בדמיונו ראה אותה מתהלכת אנה ואנה בסלון, מתיישבת לרגע על הספה ושוב מזנקת בעצבנות, ומתקשרת לאוניברסיטה לשאול מתי הוא יצא. התמונה העלתה בו תחושה משחררת של נחמה, והוא החליט לפנות החוצה מהרחוב ולהקיף שוב את השכונה במכונית, כדי לעכב עוד יותר את הגעתו הביתה.
"התקשרתי אליך," רנין יצאה לקראתו מחדר השינה, עטופה בחלוק המגבת הכחול שלו, שאותו קיבל כשי לראש השנה במקום עבודתו הקודם.
"הטלפון בתיק, לא שמעתי את הצלצול," השיב והניח את התיק שלו על מעמד הטלוויזיה.
רנין פנתה ממנו והתקדמה לקראת המראה שעל הקיר הנגדי.
"מישהו חיפש אותי?" הוא שאל והחל לפתוח את כפתורי חולצתו.
"אמא שלך התקשרה. ביקשה שאני אמסור לך תודה על העזרה שלך היום," היא חייכה אל השתקפותה במראה. "לא אמרת לי שאתה מתכוון לנסוע ליפו."
"לא התכוונתי," וואחיד התקרב אל רנין ונעמד מאחוריה. נדמה היה לו שהמראה מחזירה לו את השתקפות ההטבעה על עורו, והוא מיהר לרכוס בחזרה את כפתורי החולצה כמי שנתפס בקלקלתו.
רנין שלפה ממחטת נייר מחפיסה שהניחה לפניה ורכנה קרוב יותר למראה כדי למחות מעל פניה את שאריות האיפור. ריח הבושם שלה עלה באפו, והוא הניח את כף ידו על כתפה החשופה. המגע של עורה נעם לו, ואך בקושי הוא גבר על תשוקתו לטמון את פניו בקימור שבין צווארה לכתפה.
"זאת כבר הפעם השנייה השבוע," היא אמרה, ומחקה בתנועה מדויקת את פס הצבע מתחת לעינה הימנית. "בפעם הקודמת נשארת שם לישון."
וואחיד משך את כף ידו מכתפה. "היא יודעת שאני לא חוזר ליפו, אל תדאגי," הוא אמר והושיט את כף ידו לגעת ברקמה שנמתחה על הבד לאורך החזה שלה: "לוואכיד בהוקרה". ביום שבו חזר הביתה עם חלוק המגבת הזה, ליחידת הדיור שמעל בית הוריו ביפו, רנין אמרה לו שהוא מוכרח לעזוב את המכללה ולחזור ללמד באוניברסיטה. אמו, שנעלבה בשמו שבעתיים, מיהרה להסכים. עכשיו הוא עבר באצבעותיו על הרקמה המשובשת של שמו, מתווה בקצותיהן את האות כ"ף, כממשש צלקת ישנה.
רנין לא נתנה את דעתה לכף ידו המשוטטת על הבד מעל שדיה. עיניה השחורות ניבטו במראה, נקיות מאיפור, מזדהרות בה כמו שני גחלים.
"היינו אמורים לנסוע לארוחת ערב אצל ההורים שלי היום," היא הסתובבה אליו.
הוא נאלם והשפיל את מבטו. החיוך העצבני של נאווה-זהבה עלה לפתע בדעתו, וחמתו גאתה בו נוכח תמונת שיניה המצהיבות. אלמלא נאלץ להשחית דקות יקרות בשיחה מיותרת איתה, חשב, אפשרי שהיה מגיע הביתה מוקדם יותר.
"התקשרתי אליהם לבטל," רנין החליקה בשתי ידיה על חולצתו. "אמרתי להם ששכחתי שיש לי פגישה חשובה בלשכה מחר."
כף ידה חלפה על גבי ידו, נוגעת-לא-נוגעת בה. "אני נכנסת למקלחת," היא אמרה, ופנתה אל חדר האמבטיה.
הוא הבין את פשר ההזמנה שלה, אבל המחשבה על הסימנים שהותירו שולי תמונתה של נדיה על בטנו עצרה בעדו, והוא נחת על הכורסה מול הטלוויזיה. רק עכשיו נעשה מודע לכאב שלפת כמו אגרוף את השרירים בגבו. "אני אתקלח יותר מאוחר," קרא לעבר קול המים הזורמים במקלחת.
מזווית עינו הוא הבחין בממחטות הנייר המוכתמות באיפור של רנין, שנערמו מול המראה כמו שברי עננים שחורים. הוא הושיט את ידו ונטל אחת. שאריות הצבע השחור שבו הדגישה את זוויות עיניה הכתימו את אצבעותיו, והוא הרים אותן אל אפו ושאף מהניחוח התעשייתי המתקתק. הוא החליט להתנצל בפניה עם צאתה מהמקלחת, ולהציע לה שיצאו לאכול, רק שניהם, במסעדה שהיא אוהבת במרינה בהרצליה. בעודו חוכך בדעתו באיזו תחנה יהיה עדיף לעצור בדרך ולתדלק את המכונית, ראשו נעשה כבד על כתפיו, ועיניו נעצמו.
רנין יצאה מהמקלחת וניגשה אליו, עקבותיה הרטובים משתרכים אחריה עד לסלון. וואחיד היה מוטל על הכורסה, מעולף משינה, ידו הימנית מקופלת תחת ראשו, וצדי פניו מוכתמים במשיחות אקראיות, משונות למראה, בצבע שאותו רנין לא הצליחה לזהות.
מתוך: תשרין / איימן סיכסק, הוצאת אחוזת בית.
