עדין (פרק 2)

2.

חבלה קהה יחידה לראש, כתוב בדו“ח הפתולוג. כשפגשתי את אותו פתולוג שידו חתמה על המסקנה הזו לפני למעלה מעשרים שנה, גם הוא סוג של סופר, הסביר לי בהתרגשות ששמורה לאסטרונום שהצליח להתחקות אחר תופעה שמתרחשת רק פעם אחת במיליון שנה, עד כמה נדיר הוא הדבר שהיא הוכתה בראשה עם ספר. רק מאוחר יותר נמלך מהתרגשותו, כשנזכר שאני הוא הסופר.

איזה כבוד גדול הוא לסופר שמדפיסים את ספרו בכריכה קשה ־ הוצאה מיוחדת בעותקים ספורים לרגל מכירת מאה אלף עותקים ־ חובה על המדף בכל בית. הכבוד שלי היה למפלת אשתי. מדוע הייתי זקוק לכל כך הרבה מילים בשביל לספר את אותו סיפור שנדמה כה מיותר עכשיו? מה אכפת אם הייתי מניח במותי ספר אחד פחות או ספר אחד יותר?

נאלצתי לשבת עם הפתולוג בחדרון הכניסה למחלקה, שעה שדמויות יגון חולפות על פנינו ומסיטות את תשומת הלב ליגונן שלהן, בזמן שאצלי מתדפק האסון כבר שעה ארוכה על הדלת.

גולגולתה נבקעה לשניים, ממש כך, מחבטה אחת של ספרי בראשה. תווי פניה כמעט שלא נשתנו כתוצאה מכך, רק עיוות קל לשמאלה של עין שמאל, דבר כה פעוט שרק אני יכול לחוש בו, ואני מזהה את הגופה בקלות.

האם הם גילו רמז שיכול להוביל לרוצח? צחוק דק כמו של אוגר נפלט מפיו הקטנטן של הפתולוג, צחוק של יודע דבר: כאן זה לא מז“פ, כאן לא מגלים מי רצח או למה, רק ממה מת הפציינט ומתי.

אשתי מתה בשלושים בינואר אלף תשע מאות שמונים ושלוש בין השעות שש בערב לחצות. למעשה, לא ניתן לדעת מתי בדיוק נרצחה; את העובדה הזו קבעתי אני אחרי שהתעקשתי לעיין בדו“ח נתיחת הגופה וגיליתי ששעת המוות שנקבעה היא בין השעות שתיים לשמונה בערב. הפניתי את תשומת לבו של הפתולוג לעובדה שעד השעה שבע הייתי בבית עם בלה ולכן לא ייתכן הדבר. הפתולוג אז נראה מבולבל ביותר, הוא הסיר את משקפיו וניקה אותם על מנת שלא יצטרך להביט בעיניי שעה שהסביר לי, שכאשר גופה מתגלה לפני שעברו ארבעים ושמונה שעות מהמוות, הדיוק בהערכת שעת המוות הוא שש שעות, פלוס–מינוס, ועל כן קשה לו לקבל את דבריי. רק מאוחר יותר הבנתי שהוא הסיר את המשקפיים לא משום שהיה נבוך לדבר אתי על שעת המוות של אשתי, אלא משום שאני למעשה הודיתי בפניו, בפני פתולוג משפטי, שהייתי בבית עם אשתי שעה שנרצחה בעזרת כלי הנשק שהיה הספר שלי.

לא הועילו לי מאה שבעים האנשים שצפו בי נואם בכנס “השואה בראי הספרות המודרנית” שנערך בין השעות שמונה לעשר וחצי באותו הערב באולם “יד ושם” בו נאמתי על ספרי האחרון, זה העבה עם הכריכה הקשיחה, שבאותה שעה ממש הוטח בראשה של בלה. במחיאות כפיהם אלה לא שמשו לי כאליבי.

חוקר המז“פ שחיכה לי בסופו של פס הייצור המשטרתי הזה שתוצרו ‘נאשם’, הטיל עליי זוג עיניים מאשימות; זה לא נראה לך מוזר, שאל, שמכל כלי הרצח האפשריים, בחר הרוצח להכות באשתך דווקא עם הספר שלך? או אולי הוא פשוט בחר את הדבר הנגיש לו ביותר? אתה יודע, טביעות האצבע שלך ממלאות את הספר מכל צדדיו... איש זה אמור להיות חכם ובעל ניסיון ועם זאת הוא מנסה לערער את שלוותי ולגרום לי להודות ברצח משום שטביעות האצבעות שלי נמצאות על פני הספר שלי? כמו גם על שאר הספרים, השולחנות, הכיסאות, כלי החרסינה והסכו“ם בבית הזה. כמו גם על אשתי.

שמחת זקנתי, אני אומר. המשמעות האמיתית של הביטוי הזה הובנה לי רק באחרית ימיי ועכשיו הוא מצחיק אותי; אין הכוונה פה לשמחה של ממש, אלא יותר לצחוק - דברים שפעם נראו חשובים וממרומי שנותיי אני צוחק עליהם בפה פתוח. הפרספקטיבה הזו שווה כל כך הרבה בדיחוּת הדעת, ילד.

עם הדו“ח בידו המשיך: כתמי המוות שנוצרים עקב שקיעת הדם לאחר שהלב מפסיק לפעום נוצרים במקומות אופייניים בהתאם לתנוחת הגופה - אם הייתה על הגב אז הגב יהיה סגול למעט מקומות ההשקה עם הקרקע ולהפך. כך שלמשל אם מוצאים גופה עם כתמי מוות על הגב והיא נמצאה שוכבת על הבטן, משמע שהיא הוזזה כמה שעות לאחר המוות. אבל למה שהרוצח יישאר עם בלה זמן רב כל כך עד שהכתמים ייקבעו בגבה ואז יהפוך אותה? או שמא הוא פנה לסידוריו ושב לאחר כמה שעות טובות? זירת הרצח אצלכם בבית היא ממש כמו מאורת האריה: עקבות רבים מובילים לתוכה, אבל לא ממנה...

לא יכולתי שלא להרגיש מוחמא מדימוי האריה שהודבק לי ואני כבר לא צעיר; ודאי זו רעמת השיער הלבנה שקו המצח שלה עוד נטוע חזק בשנות השלושים לחיי. אני מניח שקיווה שאם יזכיר את מראה גופתה של בלה ויקרא לה בשמה זה יעורר אצלי איזשהו מנגנון התוודות חבוי, אך מכיוון שאני לא הרוצח זה לא קרה.

כהמשך לאסטרטגיה שלא צלחה, הוא בוחר להקריא לי את הפסקה האחרונה מיומנה של בלה, ומדהים אותי בַקלות הבלתי נסבלת שבה חודר הזר הזה לפרטיות שלה, שעליה הקפדתי אני כל שנותינו; בלה החזיקה במחברות רבות ששימשו לה כיומנים. לרוב כתבה בהן כשטיילנו בחו“ל, אך לעתים גם הוסיפה כמה שורות בארץ, מעין פתיחים או סיומות לטיולי עבר או עתיד:

“בעלי מעולם לא רצה לחזור לגרמניה. היה משלם על כרטיס טיסה יקר במיוחד ולו רק שהמטוס לא יעבור מעל אדמת גרמניה. אנחנו מתקרבים ליום ההולדת השבעים של בעלי, כולי תקווה שבגיל מאוחר זה ישנה את דעתו ואשמח במיוחד אם זה יקרה כשעוד נהיה שנינו בריאים ובין החיים.

אני עושָה הפרדה מלאה בין האומה והמורשת שלה לבין הנאצים ומעשיהם; בשבילי גרמניה היא עדיין המקום שבו גדלתי, המקום שגידל אותי, ואני מאמינה שעוד ניתן ללמוד ממנו שיעורים חשובים במצוינות והישגיות. בעלי לא חש כמוני - הדם כבר עולה לו לראש כשהוא שומע את המילים ‘תרבות גרמנית’. כשהגענו לארץ שקד במלוא המרץ על לימודי העברית שלו ומאז הוא ממלא את פיו עברית וממאן לחזור אל שפת אמו, בתואנה המעצבנת

שהייתה זו השפה עצמה שהרגה את אמו. לא משנה כמה אני מבקשת ומפצירה בו - הוא מסרב להתלוות אלי לטיול חזרה אל מקורותינו. ואני, אני מצטערת להגיד שאני עוד לא יודעת עברית כל כך טוב וכבר לא זוכרת את הגרמנית.

הייתי נוסעת לבדי, אך אני חוששת שלא אהיה מסוגלת לעמוד בעומס הרגשי. אני חבה חוב גדול מזמן המלחמה אותו אני לא יכולה לפרוע מפה - כנראה שלא אוכל לפרוע אף פעם - אך אם אחזור לבקר שם הדבר יקל עלי מאוד. אך בעלי מסרב בכל תוקף לביקור הזה. הדבר מעציב אותי מאוד.”

אחרי שגם ההקראה הפומבית הזו כשלה, הוא שולף תמונה מארנקה של בלה ותוקע אותה על השולחן מתחתיי: בתמונה אדם ובלה צעירים, שחורים לבנים ואפורים, מתעלמים מנוכחותה של המצלמה ולוחשים דבר מה אחד לשניה, שפתיים–אלי–שפתיים. הוא קם מכיסאו וצועק עליי משהו בסגנון דברי תוכחה ואני, שלא ראיתי את התמונה הזו זמן רב כמו גילה האמיתי, נדהם לגלות שבלה שלי הסתובבה אתה בארנק כל השנים האלה ונזכר איזו הבטחה נלחשה שם בין שני האוהבים, רגע לפני שהפלאש סנוור: “כל יום כמו היום”.

ואז הוא משתתק, פתאום הוא רוצה להתוודות בפניי על משהו; הוא מספר לי שעד עכשיו ניסה רק להבהיל אותי ולהכניס לי מילים לפה, אבל מעכשיו הוא נותן לי הזדמנות לספר את הסיפור במילים שלי, כפי שקרה באמת, על מנת שיירשם כך בפרוטוקול, ואולי זה יעזור לי במשפט. אני מבין פתאום שעומדים בפניי השוטר הרע והשוטר הטוב - מגולמים יחדיו באותה הדמות. הוא מוציא לאטו שקית ראיות קטנה מהכיס האחורי של מכנסיו ושם אותה על השולחן בזהירות, כאילו היה בתוך השקית משהו חי. בשבילי, לפחות, זה כמעט ובאמת היה כך; בתוך שקית הניילון נח מיתר “דו” אדום של נבל, הנבל של בלה.

חשבת שלא נמצא את זה, הוא אומר ופתאום אני רואה שהוא מחייך כמו ילד, חשבת שאנחנו לא נעשה חיפוש יסודי ונמצא את זה. אבל טעית. עכשיו תסביר לי למה מצאנו לך בכיס הפנימי של הז‘אקט מיתר של נבל? ושלא תחשוב שלא ספרנו את המיתרים בנבל של אשתך וראינו שהוא חסר. אתה חשבת לחנוק אותה וברגע האחרון שינית את התכנית והכית בה בראש עם הספר. את המשפט האחרון הוא אומר ללא סימן שאלה וגם לא בטון של תוכחה.

האמת היא שלהסביר לקצין המז“פ מדוע היה המיתר בכיסי היא משימה בלתי אפשרית. המיתר הזה נמצא שם כבר כל כך הרבה שנים ששכחתי מקיומו בעצמי, ואפשר לומר שיש קשר בינו לבין ביצוע פשע, אבל אני לא מתכוון להיכנס לזה כעת.

כל מה שאני יכול לומר הוא שמעולם לא נעשה במיתר כל שימוש, לא לנגינה ולא לחניקה. זהו המיתר המקורי מהנבל שקנינו לבלה אחרי שעלינו לארץ. היא פשוט ביקשה ממני להסיר אותו ואני הנחתי אותו בכיסי ושכחתי מזה. היא יכלה לנגן לא פחות טוב בלעדיו, זו האמת. יותר מזאת, יכולת גם לשנות את מיקומם של כל המיתרים בנבל שלה ולכסות את עיניה במטפחת ובלה עדיין הייתה מכירה את הנבל שלה כמו אמא שמכירה את הבן שלה, גם אחרי שהוא שב מהמלחמה.

היא הייתה שולחת אותי לחנות המוסיקה בנחלת שבעה, מפעם לפעם, להביא לה מיתר שנקרע או ניזוק ואני הייתי חוזר עם המיתר הלא נכון, בכוונה, על מנת שתפרוש קצת מהנבל ותפנה קצת זמן בשביל בעלה. זה לא היה מתוחכם או שנון אבל בכל זאת פעל לפעמים.

אין ספק שהפגישה עם קצין המז“פ לא הלכה כמתוכנן. הרגשתי שהוא לא מתייחס אלי ברצינות, מדבר אלי כמו אל ילד, לאט ובטונים משתנים, מנסה להפוך כל דבר ל“לא נורא” ולאפס את טענותיי. ישנם רק כמה מקצועות בעולם הזה שמעניקים כבוד לאדם גם כשהוא כבר זקן: רופא, שחקן, מגיש חדשות וסופר. ניכר שקצין המז“פ אינו קורא.

השאלות שהעלה העסיקו את החוקרים עוד זמן מה, בהתחלה בלהט סקרנות גדול ואחר כך, טיפין טיפין פחתו האנרגיות, כמו זרם ההולך ונחלש לאורכו של צינור ארוך, עד שלבסוף קפא הדו“ח כמו הכתמים בגבה של בלה.

שש שעות, פלוס מינוס. אני מתעקש לגלות: מה עשיתי שעה שבלה נרצחה, מה עשיתי בדיוק באותו הרגע? ישנן כמה אפשרויות: אחת ־ ישבתי במושב האחורי של מונית בדרך ל“יד ושם” והקשבתי לנהג מפגין בקיאות לגבי אופרה של וגנר שהתנגנה לה ברדיו: ‘ההולנדי המעופף’ היא ספינת רפאים שחייבת לשוט באוקיינוס לנצח ללא יכולת לחזור הביתה. הספינה בדרך כלל נראית ממרחק רב, לעתים מנצנצת באור רפאים. אם ספינה אחרת תנסה ליצור עמה קשר, צוות ההולנדי המעופף ינסה להעביר דרכה קשר לאנשים על הקרקע אשר נפטרו מזמן (אני חושב: אם אני הייתי שט באוקיאנוס ורואה למרחוק ספינה שכזו, הייתי יוצא אחריה במרדף ־ אולי היו מלחיה מספרים לי מה עלה בגורלה של בלה); שתיים ־ לחצתי את ידו של דר‘ יצחק ארד, יו“ר יד ושם דאז, שהודה לי על דברי היפים שכתבתי בשבחו בפתיח של הספר; שלוש ־ הייתי בשירותים הסמוכים לאולם וקראתי כתובת גרפיטי קטנה, נפחדת ובודדה, שמישהו העז לכתוב על החרסינה הלבנה מעל למָשתנה: “כבר שכחת?”; ארבע ־ או אולי זה קרה כשהמיקרופון שלי צווח שעה שניסיתי לדבר לתוכו, עד שהגיע טכנאי צעיר וסידר את העניין.

כשאני יוצא ממחלקת הפתולוגיה אני חולף על פניהם של רופאים ואחיות ואנשי מעבדה ומנהלה. הם מאוד מצטערים פה כולם, באמת, ואני חש איך הילת כבודי מלווה אותי גם למקום שכזה, כאילו יש לי יותר במשותף עם המוות משום שאני סופר. בטח מעניין אותם אם יום אחד יהפוך המקרה לסיפור באחד מספריי, ואז הם ייקראו אותו ויידעו שהם היו שם ואז ויהנהנו כמבינים וייהנו מהערך המוסף ששמור רק להם וימליצו על הספר לחבריהם הקרובים.

מי רצח את אשתי ומדוע?

זוהי שאלה שאפשר לדמות אותה לילד קטן ששואל על כל דבר ‘למה?’ ותשובות הוריו אף פעם לא מספקות אותו. רק בחלוף הזמן בו הוא גדל, עשרים וכמה שנים, הוא מפסיק לשאול. רשויות החוק הן כמו הילד שבגר והפסיק לשאול ואילו אני הוא אותו הילד שנשאר קפוא באמצעה של שאלה. השאלה הזו שבה ומבקרת אותי בחלום ערב טיסתי למינכן:

בחלומי אשתי יושבת אל הנבל ומנגנת. אני אומר לך ילד: אין דבר יותר סקסי מאישה המנגנת בנבל; הפישוק בדיוק במִפתח הנכון, הגו הזקוף שובר במעט תשעים מעלות, הידיים אוחזות כמו בתינוק עץ ענק, השיער אסוף לאחור והראש מוטה מעט. האישה מרוכזת שעה שהיא מנגנת בנבל כמו ההיפך הגמור מהזמן שבו היא מתעלסת והכל תלוי באיזון של הנבל בידיה, שיכול כל רגע ליפול לתוך חיקה או להתגלגל על הרצפה שלפניה, ומעניין איזה צליל ישמיע במקרה הזה, משום שקשה לי לדמיין צליל שיבקע ממנו ולא יהיה ערב. אך לְבּלָה שלי הוא אף פעם לא נשמט ומבין אצבעותיה בקעו הצלילים הערבים ביותר בעולם שלי.

אך אני נסחף ילד, אנחנו מדברים פה על חלום: ובכן, בחלומי בלה אל הנבל, מנגנת את יצירתה “שיר הֵיֶה עדין”, ומאחוריה נרקם צל ומבלי שאראה את התנופה החדה, המהלומה ניחתת על ראשה והיא נופלת ארצה, גולגולתה בקועה והנבל המתגלגל אינו משמיע קול.

הצל נמלט לאורך החדר בדרכו אל הדלת, אך הוא מועד ומחליק במדרגות המובילות אל פני הרחוב - דג הזהב שבצנצנת ליד שולחנה של בלה הוא האשם; הוא זינק החוצה מהצנצנת ופרפר את דרכו תחת סולייתו הגסה של הצל שדרך עליו ומעד. ועתה, משמת העד היחידי לפשע, גופתו הקטנטנה והכתומה שוכבת על פני הרחוב, ועין פקוחה - עין הדג שנלחצה החוצה מארובתה - מתבוננת כיצד נוחתת ציפור על הארץ ואוספת את גופת הדג אל על, חזרה אל חוטי החשמל, שם מסודרות שאר הציפורים כתווים במחברתה של בלה. כשאני מתעורר אני חורת עוד קו אלכסוני קטן על משענת המיטה שמעל ראשי - קו אחד לכל פעם שהופיע החלום הזה.

אני יודע מה אני צריך לעשות בשביל לשוב ולהירדם, אז אני מזדקף במיטתי ומחפש ברגליי את נעלי הבית, אך מוצא רק נעל בית ימנית ולצידה נעל הליכה שמאלית מעור חום. אני בודק במזוודה הפתוחה שנמצאת על השידה ליד המיטה ומגלה בה את בנות הזוג התואמות. מעניין כבר כמה ימים אני מסתובב ככה... טוב שגיליתי את זה עכשיו, אחרת הייתי מתייצב במשרד של מקס במינכן רגל אחת רגל–סופר והשנייה רגל–זקן סנילי.

בחדר של בלה עוד ניצב הנבל כגזע עץ שיָבש ומת. אני חג סביבו בשביל להירגע. אני זוכר איך אז, בימים שלאחר הרצח, הרביתי לחוג סביבו - כשהוא עוד נראה לי נסער מהרצח - בשביל לנסות ולהבין: מה קרה כאן? לאן נעלמה אשתי? הדם יבַש על כמה ממיתריו ואני לא העזתי להחליפם, אך מאיפה בא הדם הזה? הרי לא מדימום מתה ולא שכבה בשלולית דם; נמצאו רק שלוש טיפות דם בודדות פזורות ברחבי הבית: אחת ליד המדרגות בכניסה לצד שברי כוס זכוכית שטואטאו בחלקם; שנייה במטבח לצד התנור שהיה פתוח ועל המגש שלו עוגה טרייה; ושלישית בחדר הנגינה של בלה, לצד הנבל. גם פָניה לא הושחתו - אם כך מאיפה הדם?

בדו“ח המחלקה לזיהוי פלילי שויך הדם לזמן אחר: זהו דם ישן, אמרו, ודאי שוסף הבשר מתחת לציפורניה, כפי שקורה מדי פעם לפורטים בנבל, והיא לא השגיחה בכך.

אני חוזר למיטה ורגע לפני שאני מכבה את האור אני סופר את הקווים האלכסוניים על המשענת שאדע כמה קווים אני משאיר מאחורי לפני שאני טס לגרמניה: קרב הזמן לחגיגות יובל.

פרק שני מתוך ׳עדין׳, מאת רון סגל, הוצאת פרדס.