בבית הספר החלו עתה בכל זאת כמה דברים להשתנות. תחילה זה ניכר בבחירת נושאי החיבורים בגרמנית, למשל, "האחד במאי – יום העבודה הלאומי".אנו, הבנות היהודיות, נראינו נבוכות למדי במקומות מושבנו. לפתע נשמע קול קורא של אחת מ"נערות היטלר": "האם גם היהודיות אמורות להשתתף בכתיבה?". המורה משך בכתפיו בחוסר הבנה מוחלט ואמר: "נו, ודאי". לא נותרה לנו אם כן ברירה, היה עלינו להתחיל לכתוב על הנושא. אבל מאיזו נקודת מבט היינו אמורות לכתוב על כך? אם נהלל את האחד במאי, ודאי יאמרו "לקקנים יהודים", ואם נציג את העמדה המנוגדת אין לשער אילו תוצאות תהיינה לכך. לכן החלטתי לתאר בצורה עניינית ככל שיכולתי את האחד במאי של המדינה הנציונל-סוציאליסטית.
החיבור נשא כמובן אופי מלאכותי מאוד. שזרתי בו כמה סיסמאות כפי שהופיעו בעיתונים, היות שלא הייתי מסוגלת לכתוב באופן חסר פניות. ישבנו רכונות וחסרות ישע, התבוננו זו בזו ומשכנו בכתפינו. פעם אחת הבחין המורה במשיכת כתפיים כזו ושוב גילה חוסר הבנה מוחלט! לבסוף מסרתי למורה את המחברת הרת הגורל. בדרך לדוכן המורה חשתי ממש מגוחכת. לאחר השיעור בחיבור לא אמר איש דבר. נראה כאילו העניין היה חסר חשיבות ונשכח במהרה. ידעתי היטב שאין לחיבור ערך של ממש אולם הפעם לא הייתי צריכה להאשים את עצמי.
