מבוא
אני כותב שורות אלו כחלקו השני של עלילתי, משום שעתה, בהביטי לאחור על מהלך חיי עד כה, למן התקופה בה אושפזתי בבית-החולים ועד למועד יציאתי ממנו, למעשה יש ונולדתי מחדש. אין זה כה יוצא דופן. נהפכו, יהא זה אך טבעי. שהיתי שם אך כשנה וחצי, אך דומה בעיניי עתה כי מעשי בראשית התחוללו שם, וחלפתי על-פני תקופת חיים שלמה, ולידה מחודשת דרך ייסוריי הגוף. יחזקאל נפשי אחד נכנס בשערי המקום, ואחר יצא ממנו, שונה בתחילתו ובאופי הווייתו. על כך אני בא לספר עתה, בחלקו השני של ספרי. אני בא לספר על הלידה הרוחנית מתוך חבלי הייסורים, על הצחצוח ומירוק הנשמה דרך מכאוביה, על הבדידות הקשה, המייגעת, ללא הקץ, במיטה מעומלנת, שוממה. אני בא לספר על כריעה למול ארון הקודש בכמיהה אילמת, על הדמעות טל בודדות הנושרות אל הקרקע כלחישת עלה, על תחילתו של פרק חדש - אולי המכריע ביותר בחיי עד כה – חרף כל אותן אהבות והיופי, השמחה והעצב, האובדן, הכמיהה, מותו ולידתו של האלוהים לגביי, חרף כל שידעתי עד כה, כל אותו יופי ושברי מצוקה.
זמני אוזל. אני חש מותש מכפי שהייתי עד כה. אם ירצה בכך, יעזור לי האלוהים... עתה, השמש נישאת מפאת מזרח. אפשר לומר כי היא מרקיעה כמעט בצנעה, באדיבות. זעיר פה, זעיר שם, ניצבות אנטנות על גגות הבתים. אני רואה אותן. להם כמו מראה חללי המשווה לעיר מראה דימוני, קוסמי. אני חש כמו נישא הלאה אל עבר מעבי השמים. חש כמו חולם, מתרומם ממושבי, מרחף. ואולי זהו חלומי הגדול מכולם, כי אלו הם חיי ואלו הם החיים, ומי ידע לומר האם אינם הם אלא חלום או בדיה. מי הוא זה אשר יאשש את המציאות, כמציאותית כלל? מי הם כל אותם החולמים פה על הארץ? מי הם כל אותן מכשפות אותם אני רואה בהזיותיי מידיי לילה, עורגות לפתחי, נושקות לשפתותיי, לאיבריי? האם הם חלק ממני? אני רואה פנתיאון גדול מצועף ערפל, רואה שברי אבן כבירה. עלי להיכנס פנימה כי אני חש צורך לעשות כן. עלי להקיץ משנתי ולומר כי כאן שורה עתה האלוהים והוא נעדר כליל.