מבוא לדברים
אדם יושב בשעת לילה מאוחרת, בצל קורת הבית, וכותב. ממתין. הוא מתבונן בעד לאשנב הזעיר אשר למולו, אך הוא אינו רואה מאום. כל שהוא רואה לפניו זו חשכה גדולה. הוא רואה אופל כביר ומאיים, מטיל מורא. הוא רואה חשרת עבים מקובצים ממעל במרחק ממנו, ברום שמים, בנוף הנשקף בעד החלון. הוא פונה וצופה על סביבתו בחדר. לפניו באור העמום, הקר, פיסות נייר אחדות, נחות פזורות על רצפת האבן. רשמי ציור אחדים, גווילים שאסף, שרכש במרוצת הזמן במסעותיו, במהלך חייו. אחדים מהם צמודים לקירות הדהים. אחרים, נחים בפשטות בסמוך לרגליו, באי-סדר. הוא נרעד. הוא לפתע מתרומם, קם מכיסאו, ניגש אל ארון העץ ונוטל תצלומים אחדים מן החפיסה אשר למולו. הוא מעלעל בהם באקראי וללא סדר מסוים. לעיניו ניבטים דיוקנאות בני-אנוש שונים; אהבות נשכחות, שמות, פרצופים. מהם בעלי נאוות אור ממש. בידיו הוא אוחז בהתפתחות דינאמית של אירועים מן העבר. תצלומים מהוהים, דהים, אבודים. רגעים שחלפו, גופות מיוזעים בחשכה, בני-אנוש, עבר רחוק. רחוק. הווה מתמשך ללא סוף. רטט קל שעובר בו, חולש על כל גופו. איזה פחד משולל שֵם. הוא נוטל עט ומתחיל לרשום את הדברים. תחילה הוא רושם את שמו באותיות גדולות, באותיות רבתי. הוא חש במורא שמים. הוא לוחש, אומר את שמו בקול לחלל החדר, אך לפתע, שמו אינו אומר לו דבר. הוא מרגיש שהוא איננו הוא עוד. הוא אינו מזהה את שמו שלו וצלצולו נשמע לו זר, כלא שייך לו. הוא מנסה להעלות על דעתו משמעויות אחדות, פירושים. מנסה להעלות את פשר הדברים העמוק, זה אשר עומד ומסתתר מאחורי משמעות הדברים כשלעצמם, מאחורי המובן הפשוט של האותיות העבריות, אך הוא אינו מצליח. הדבר אינו עולה בידו. מורא שמים עליו. מבלי משים, הוא מתייפח חרישית בחדר ללא כל סיבה ברורה. הוא אינו מבין מדוע. בראשו עולה העובדה הפשוטה, הנחרצת, שלמעשה אין הוא מבין מאום. שהוא אינו מבין דבר. הכול מתחיל מכאן, הוא לוחש לעצמו בחדר. הכול מתחיל מן השעה הזו, מעומק הבדידות, מתוך מילים אלה, מתוך העלטה הגדולה. הוא מתבונן בדף אשר מונח לפניו ורושם את הדברים הבאים: "איש צעיר יושב ספון בחדרו, בשעת לילה מאוחרת. משך רגעים ארוכים נאנק בחשכה גמורה, ממש בלב החשכה, ומתחיל לכתוב."
תחילה רשם את שמו שלו ולאחר מכן המשיך ללא כיוון, תועה בסבך הדברים. הוא חש בודד. הוא חש עזוב. הוא אבוד בקצה היקום. הוא לבדו ולבו כבד עליו. הוא חש במורא שמים על רוחו. כל שמתרחש לו, כל שהתרחש, התרחש במציאות הזו ועל האדמה הזו. תחת היקום הזה ושמי הכוכבים. תחת הכוכבים הללו. הכול קיים והכול נוכח. הכול מציאותי. הוא מבקש לרשום את הדברים ולעורכם לעדות בספר. זוהי שעה קשה בחייו. כמדומה לו, שהכול החל בזעקה קלושה. בממד אחר של הימצאות, של התקיימות. הייתה זו זעקתה של הנשמה המגיחה לעולם בלבו של לילה. הייתה זו לידתה הראשונה טרם גלגולים רבים. עשרים ושמונה שנה לאחר מכן, עשרים ושמונה שנה לאחר התרחשויות שונות וסבוכות, בהיותו אדם צעיר, עני ונבער מדעת, ברגע מסוים של הארה פנימית, הוא מתיישב ומבקש להעלות את הדברים בכתב. הוא עושה זאת בבלי דעת ומבלי משים. הוא עורך מעין יומן. מבקש לכתוב על אודות העוני והסבל. על אודות ייסוריה של הנשמה. על אודות ימים ארוכים, אפורים, של שיטוטים אין קץ סמוך לעצים עבותים, לצד גאיות רחבות. לצד שפעות דשא מוריקות, אבנים ודרכי עפר. הוא מבקש לרשום על שהייה ארוכה בבית-החולים. מבקש לרשום על אודות הגאולה מאת האלוהים, זו אשר מגיחה דווקא מעברו של הגיהינום, מלב לבו של הגיהינום. הוא מבקש לרשום על אודות הנדודים, על עוברי האורח השונים אשר אִינה לו המקרה לפגוש. על אודות העבודות השונות, המזדמנות. עבודות מן היד אל הפה. עבודות אשר די היה בהן לצורך קיום הנפש ותו-לא. בדעתו עולים ימים ארוכים של סיגוף, של עינוי. היו אלה ימים של התרחקות מעל האדם. ימים של היבדלות ושהייה ארוכה למול האני שבנפשו. הוא מהרהר על אשר מה שאותם עתים חוללו בו, ומבקש לכתוב גם על זאת. מבקש לכתוב על שהוענק לו בעקבות העתים הללו, על דברים אחדים שנלקחו ממנו. שנלקחו לבלי שוב. אשר אבדו לעולם. מבקש לרשום על יממות בלא מזון. ימים של פת לחם ומים דלוחים. על כתיבה חרישית לאור נרות, בלילה. כתיבה בדמדומי השחר התכול. לרגע הוא חדל מכתיבתו ומגביה ראשו מן הדף. הוא מישיר מבטו לחשכה, שוהה לרגע וממשיך כך:
"כל שכתבתי עד עתה אינו אלא רשימה קצרה של ראשי פרקים, מבוא זעיר, ולא הבעתי אל נכון את כוונותיי. זו, אפוא, תהא ההתחלה של הדברים, ההתחלה של ההתחלה, הראשית: השעות חולפות, נוקפות. האדם חולף, נכחד. אין לו תשועה על הארץ. היקום נע על צירו משך מיליוני שנים ללא סוף. הכוכבים סובבים במסילותיהם ברום רקיע. בלב לילה, מתוך המאפליה, מתיישב אדם צעיר כבן עשרים ושמונה שנה ומתחיל לכתוב על אודות חייו למן ראשיתם עד לשעות הללו, בעוד עיניו נשואות לאור הנורה הזהוב. הוא כותב על בדידותו, על הייסורים. הדבר מתרחש מקץ אלפיים שנה, זמנו הולך וכלה. הוא מתבונן לרגע במראה, שב אל הדף ומתחיל לכתוב; בנפול עליי מורא שמים... השעה שעת לילה מאוחרת...כך הוא מתחיל. האדם אשר כותב זאת, הוא אני."
מתוך: פני עצמי כרך א׳ - בנפול עליי מורא שמים.