אבל זה לא היה כך, אמרת לי
ככה זה, אני אומר
זה לא היה צריך להיות כך
את אומרת ומשמינה
מצער
ומנאחס פרום קינדער
זה לא היה. זה צריך להיות כך
אני אומר
את אינך מקשיבה לי.
לא. לא. אינך מקשיבה לי יותר.
זה לא יכול אחרת. אולי זה יהיה יותר מעודן. אבל
לא כך. לא ככה. לא יותר.
אני כבר אינני, אימא, הביני
אני כבר מישהו אחר.
כל שנותר הוא זיכרון מעומעם
של שיר או סיפור שהקראת לי פעם
ראשי על בטנך,
קולך החם בקיץ, על המיטה הזוגית
ראשך על הכר,
שמיכות קיץ דקות עוטפות את גופינו
ואין מלבדנו דבר.
קריר ונעים כאן עדיין,
ואני לא נרדם, לא נרדם.
לא זה לא יכול להיות כך,
אך היה אפילו אם לא היה מעולם.
יכתבו ודאי עשרות דפי עדות שלי על כך אך הם
יצהיבו ישחירו מזמן.
(פורטפוליו 2001)
