סחרחורת של הדם
כמו בכל יום רביעי, בתום יום הלימודים החנתה עמית דנון, מחנכת י"א 3, את הפיאט שלה במרחק שניים-שלושה רחובות וצעדה במהירות אל הבניין, מול הרוח הקרה. כמו תמיד לא ידעה לכבוש מבט חטוף מעלה, מבט שממילא לא ראה כלום מבעד לחלון, וגם לא הצליחה לרסן את העלייה החפוזה מדי במדרגות, שאחריה תצטרך להשתהות מול הדלת להסדיר את נשימתה. רגע הכניסה היה מסורבל, להידחק פנימה בעוד הוא סוגר את הדלת מאחוריה, להניח את התיק, להסתובב אליו ולהתחבק. אחר כך הניחה לו להוריד ממנה את המעיל והם החליפו מילים ספורות בדרך לחדר, שם הסיר מעליה את שאר הבגדים. הם היו יעילים בתוך הזמן המדוד, אבל הקפידו להיזהר מענייניוּת יבשה שהיתה מעליבה את שניהם, למדו להינשא על החיבה ועל רגש התודה. מעבר לתריס הסגור בחדר השינה היו הצהריים בהירים וצוננים, הרוח טסה מסביב לבניין, והיא הצטמררה כשנגעו הסדינים הקרירים בעורה. הליטופים שלו, שנועדו בהתחלה לחמם אותה, הלכו והלהיטו את שניהם, היא עקבה בעיניים עצומות אחר נתיב שפתיו על כתפיה, על שדיה ובמורד בטנה, והרגישה כאילו פיק ברכיים נעים מתפשט בכל גופה, סחרחורת של הדם. היא היתה אישה גבוהה ומלאה, וכבר בפעמים הראשונות נקשרה ידידות חסרת מאמץ בין גופה לגופו. אחרי למעלה משנה היו שניהם מיומנים בדרך אל העונג ולפעמים, כמו ביום הזה, היתה אפילו צריכה לרסן אותו מעט, לדחות את הטלטלה הזו, לפני שנכנעה לה ואותה צמרמורת אחזה בשניהם, הצמידה אותם עוד יותר זה לזה, הרפתה. אחר כך השתהתה עוד כמה רגעים בתוך המתיקות, פניה בשקע צווארו כמו במחבוא, עד שנרגעה ההתנשמות הכפולה. האור התעמעם קצת ברחוב, בישר את החשיכה החורפית היורדת מהר, והיא חזרה לשמוע את קולות העולם מחוץ לקפסולה האפלולית שלהם, טרטור אופנוע, כלב נובח למטה בעקשנות, שריקת הרוח, וכל מה שהדפה ממנה – שני הילדים, יום הלימודים על כל טרדותיו, שאר חובות היום – חזר והתגנב אליה. גם הידיעה שכרגע סירבה לתת לה דריסת רגל, שיום אחד תצטרך לוותר על זה, להכניס את הסוד לקופסה ולסגור. היא הושיטה לו את שפתיה, הם התנשקו נשיקה ארוכה ואחריה עוד אחת קצרה, רפרוף של פרידה, התלבשה כמעט באותה מהירות שבה הופשטה והלכה.
אחרי כמה דקות שמע אלכס את הטפיחה על הדלת ואת היללה הקצרה, הדומה לציוץ. איך היא תמיד יודעת לא לבוא בזמן שעמית אצלו, חשב. הוא התנתק באי-רצון מהחמימות ומהבושם הקל, עקבות עמית במיטתו, התלבש והלך לפתוח. שרה נכנסה בהילוכה היהיר, בזנב זקוף, התחככה ברגלו והסתובבה ושבה והתחככה בה, כמאששת את בעלותה עליו. אחר כך קימרה את גבה והוא התכופף ללטף אותה ותהה אם היא חושבת שגם הוא מין חתול גדול.
טל ניצן, מתוך: 'את כל הילדים בעולם' (אחוזת בית, 2015).
