לבושתי, שמונים אחוז מהספרות שקראתי בחיי היתה ספרות מתורגמת. אני לא יודע מה גרם לזה. אולי עדיף להסביר זאת דווקא במילותיו של מוריסי: "זה יותר מדי קרוב לבית ויותר מדי קרוב לעצם".

מבלי להכליל, בספרות ובמחזאות הישראלית שקראתי, שמתי לב שהרבה מהיצירות עוסקות במשפחה ובמשפחתיות. זה לא מפתיע במדינה המשקיעה הכי הרבה בטיפולי פוריות מכל העולם המערבי. אולי הדביקות המשפחתית החונקת הזאת היא מה שהבריחה אותי לספרות הניכר.

אך כמו בכל ז'אנר וכמו בכל אתוס לאומי או ספרותי, יש דרכים לטפל בנראטיב העיקרי ולהציל אותו מעצמו, וזה מה שלילי פרי עושה בספר "ביקור התליין".

"ביקור התליין" מסופר כולו מנקודת מבטו של דניאל הלוי, ילד חכם ורגיש בן 13 שצריך להגיש עבודה בתנ"ך על חורבן בית ראשון בתקופה בה הוריו מתגרשים, ורובו הקבלה בין החורבן הלאומי הישן לחורבן האישי החדש.

עבודת הסופר כוללת הזדהות חד-ערכית עם הדמויות ובמיוחד עם הדמות הראשית בניגוד למחברים חסרי כישרון הכותבים את האוטוביוגרפיה שלהם, שברוב המקרים יוצא להם ספר גרוע או במקרה הטוב, יוצא להם ספר אחד מוצלח שאת איכותו לעולם הם לא מצליחים לשחזר; לילי פרי, בספרה השלישי, הצליחה להיכנס לנעליו של  הילד בן ה-13, בניב המקורי והייחודי לו, ברגשותיו, בצפנים בהם הוא מפענח את העולם, מושגיו הפסיכולוגיים, ההיסטוריים והגיאוגרפיים ורק התכונה הזאת של הספר גורמת לו להתעלות על רוב היצירות בז'אנר המשפחתי-הישראלי.

הקול הייחודי של דניאל הופך את הספר הזה, שבנסיבות אחרות היה יכול להיות בנאלי, לספר מעניין. הסיפור מתאר  אב שופט בעל יד צרה שלא מבין את רגשותיה של אשתו האמנית, ומוצא מפלט בזרועותיה של אדריכלית בלונדינית המעצבת את ביתם הפרטי והמפואר של משפחתו, זאת המתפרקת אט אט לאחר שהיא נכנסת אליו. הדמות של האב אולי היתה זוכה היום לתואר "תסמונת אספרגר" אך לא בשנות ה-90 ולא על ידי ילד בן 13. האב בנכותו הרגשית או אולי מודחקותו האנאלית-פאסיבית מזכירה את הבדיחה על איש הייטק המדווח לחברו שאשתו מדברת איתו בשפה בינארית, כאשר זאת סך הכול קראה לו "חתיכת אפס אחד!" .בספר יש עלילה ראשית אחת, אך מסתפח אליה עולם חי, תוסס ושלם בתיאור הסבים והסבתות, האח המנוכר של האמא הצלמת, איתו היא בקושי מדברת, שהוא חבר ילדות של הבעל השופט, הדודה שמחלתה לא ברורה, המחזרים של אמו האמנית של דניאל לאחר הפירוד, השכנים והסביבה החדשה.

מה שהופך את הנארטיב הסיפורי ב"בביקור התליין" למעניין הוא הפערים בין עולמו הפנימי לחיצוני, כמו תקווה לעזרה מאת דוד המלך (זיידה זיידה בפי דניאל) ואנשיו.

גם התפניות בעלילה מצליחות להפתיע ככל שהסיפור מתקדם. הקונפליקט נוכח בכל שלב בספר, גם אם זה ויכוח מינורי בין האם לאחות. לעיתים הרגשתי שהדרמה בסיפור נסוגה מעט, אבל המבנה הספירלי מאפשר לה להתקדם ולגרום לנו להזדהות נוספת עם דניאל הלוי ועם עולמו.

האהבה של דניאל לאמו חפה מקיטש סטייל מרקו מהסיפור "הלב" וסדרת האנימציה שנעשתה בעקבותיו. דניאל אוהב את אמו, כועס עליה, מקנא לה ובה, אך תמיד מעריץ אותה, הן בימי בריאותה והן בימי חולייה על שלל חסרונותיה. נויה דגן לא מצליחה להיות אשת משפחה הנאבקת על שימורה בכל מחיר, אך היא תמיד אנושית ותמיד עושה את המיטב אשר משאביה הנפשיים מאפשרים לה ברגע נתון, לפחות בעיני בנה והיא תמיד מעוררת השראה.

הנקודה החלשה בספר, לדעתי, היא חוסר הליכה עד הסוף עם ההקבלה התנ"כית. עיון בתוכן העניינים המופיע דווקא בסוף הספר גרם לי לצפות להקבלות נוספות, הגם שחלק מהפרקים בספר מראים שאין שינוי מהותי בפסיכולוגיה האנושית וביחסי הכוחות מתקופת התנ"ך ועד היום, ובכל זאת חסרו לו עוד מקבילות. ואולם, הכרוניקה המשפחתית הנרשמת ביד בוטחת, עם העליות והירידות ביחסי האב והאם, האם והאחות, דניאל והאחות, סבו ואמו וכיו"ב, המידע ההכרחי המשובץ כהלכה, כל אלה הופכים את הספר הזה למעניין ובולט בתחומו.

כדאי לקרוא את "ביקור התליין" בגלל הגיבור ועולמו הפנימי על רקע ההתרחשויות החיצוניות ורגישותו לאירועים המטלטלים אותו כפי שהם מתנקזים לעבודה בתנ"ך, אשר הפכה להיות משהו אחר.