הומור שחור טבול בציניות, שובבות קיצונית הנשברת על ידי אבסורדיות, טיפוסים צבעוניים במקומות תמהוניות – כל אלו מתפזרים בתזזית בין סיפורים, אמרות כנף וטקסטים קצרים שנכתבו על ידי אמהי"ד שהוא, כפי שמעיד העורך, בעל נפש שסועה. את הפוליטיקלי קורקט לא ימצא כאן הקורא כלל וכלל, וביני לבין עצמי אני חושבת שכאן טמון החן שבכתיבתו.
והסיפורים – לכאורה שגרה. אדם קונה ככר לחם... לא כיכר אחת אלא עשר כיכרות. ולאחר הקניה מגיעה ההתלבטות. “מה לעזאזל אני עושה? הרי קיבלתי חינוך טוב, אז מה באמת אני עושה עם כל הלחם הזה? הרי חוץ מפרוסה פה ושם, לא אוכל לאכול כל כך הרבה. אני גם לא רוצה להרגיש רע, וגם לא להתנפח. וזוהי הטרגדיה: הרי לחם הוא לא דבר שאפשר לצבור. אי אפשר לחסוך כיכר לחם לבן ליום שחור".
והנה לכם עוד טעימה של שגרה לכאורה – סיפורי משלחות בית ספר... "לטיולי המשלחות האלה לוקחים רק תלמידים שסגל בית הספר בטוח שלא ישדדו זקנות בפראג, לא יעשו בלגן בבתי מלון בפריז ולא ינסו לרמות סוחרים בדרום אפריקה ולעשות איתם עסקאות שיביישו את בית הספר ואת מדינת ישראל". ואחרי בחירת התלמידים מתברר גם היעד - הכור בצ'רנוביל. "ההורים נבהלו, אבל אמרו להם שהקרינה בכור כבר יותר קטנה מקרינה של צילום רנטגן. אני ומושיקו הלכנו לעשות שישה צילומי רנטגן פנורמיים כדי להתחסן, על כל מקרה שלא יבוא".
אמהי"ד מתוודה: "הצרה הגדולה בחיי היא שאני אוהב לכתוב, ממש אוהב לכתוב. אני אוהב מילים. לדעתי, יש לי פה ושם רעיונות טובים, ואני עז מצח מספיק כדי לרצות לחלוק את ההגיגים חסרי התוחלת שלי עם אחרים." על כן אין להתפלא שהוא מכריז ש"סופר אמתי יודע להבדיל בין דמיון למציאות אבל בוחר שלא לעשות כך".
