האיטיות – אף אחד לא זוכר כמה היא מתוקה מלבדי וכמובן מלבד מילן קונדרה שהצהיר על כך בכתב בספרו "ההנאה שבאטיות"; השאר אצים רצים וקוראים כאחוזי תזזית את הטלפונים שלהם בכל דקת ערות. והנה באות מרי אן שייפר ואנני בארוז, ומחזירות את הקורא אל העבר הזוחל בשלווה לאיטו. "אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי שמביא אותם אל הקורא המושלם עבורם", באמת אולי...

הספר הנפלא הזה מצליח להאט כל התנהלות אורבנית. ג'ולייט אשטון – עיתונאית החוקרת את ההתרחשות בגרנזי, אחד מאיי התעלה הבריטית עליו השתלטו הנאצים. היא מתכתבת עם תושביו כשהכל עדיין טרי ב– 1946. הם מספרים על הקמת מועדון קריאה כאמצעי לשמירת שפיותם. "בתחילה לא היינו מועדון ספרותי אמיתי. רובנו לא ממש התעסקנו בספרים מאז בית הספר. כשהורדנו אותם מהמדפים, חששנו שנהרוס את הנייר היפה...". הנרטיב נרקם לאיטו, בעדינות אין קץ, דרך חוויות הקריאה של תושבי האי. "בהתחלה לא אהבתי את 'אנקת גבהים', אבל ברגע שהרוח של קאתי גירדה באצבעות גרומות את זגוגית החלון – תפס אותי הספר בגרון ולא הרפה ממני" את זה כותבת איסולה המתארת עצמה בריאליות מדאיגה: "אני לא נעימה למראה. האף שלי גדול ונשבר פעם כשנפלתי מגג הלול. עין אחת פוזלת קצת למעלה, והשיער שלי פרוע ובלתי ניתן לאילוף. אני גבוהה ויש לי עצמות כבדות". אבן רמזי מספר מעט על עצמו. "אבותי היו סתתי מצבור וקצבים – בעיקר של טלאים. מדי פעם בערבים גם אני עוסק בדברים האלה, אבל לפרנסתי אני דג דגים". הוא בוחר לקרוא את 'מבחר מכתבי שקספיר'. "לא תמיד אני מבין את מה שהוא אומר, אבל ההבנה תגיע. נראה לי שככל שאמר פחות, כך יצר יופי רב יותר. את יודעת איזה משפט שלו אני מעריץ יותר מכל? זה המשפט: 'היום פנה וחשכה קרובה'..." מקלוביס פוסי מספר על הקמת המועדון. "בהתחלה לא רציתי ללכת לשום פגישות על ספרים. לא רציתי לבזבז את הזמן שלי בקריאה על אנשים שאף פעם לא התקיימו." הוא מחליט לקרוא דווקא שירה. "הם נתנו לאיש בשם ייטס לבחור את השירים. זו הייתה טעות. מי הוא – ומה הוא יודע על השירים האלו??"

ביני ליבן עצמי אני מהרהרת באותם מכתבים שנכרכו בכריכה קשה ומהודרת. נראה שאלו הטוקבקים של אמצע המאה ה-20. הם כוללים את מגדל החזירים, הסבל, הבנאי ושאר טיפוסים מגוונים שכתבו כה יפה, בנימוס, בשפתם הם, על אהבתם לספרים.

לאט לאט, בקצב צב, הגברת אשטון ואנחנו הקוראים, מכירים את האנשים, את הספרים שהם אוהבים לקרוא, כמו גם את חוויות הקיום המכאיבות ללב, ויחד עם זאת, מעלות חיוך מריר על השפתיים. אל בין סיפורי הקריאה משתרבבות פיסות חיים מתקופת הכיבוש. "אני קורא רק ספר אחד שוב ושוב" כותב ג'ון בוקר. "הספר הוא 'מכתבי סֶנֶקה'. האם את יודעת מי הוא היה? הוא היה פילוסוף רומאי שכתב מכתבים לחברים דמיוניים ואמר להם איך לנהוג בשארית חייהם. נראה לי שדבריו עומדים במבחן הזמן והם מתאימים לכל האנשים בכל הזמנים. אתן לך דוגמא מהחיים. במהלך הבליץ המריאו חיילי הלופטוואפה מגרנזי והצטרפו למפציצים הגדולים שמצאו את דרכם ללונדון. הם טסו רק בלילות כך שבימים היו חופשיים לבלות כרצונם. ואיפה בילו את הזמן? במכוני יופי: שם עשו להם מניקור, עיסו להם את הפנים, עיצבו להם את הגבות ותלתלו להם את השיער. כשראיתי אותם צועדים ברחוב בראשים מכוסים רשתות שיער, חשבתי על דבריו של סנקה לגבי המשמר הפרטוריאני. הוא כתב: 'מי מהם לא היה מעדיף אי-סדרים ברומא מאשר בשערו'". 

*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.