קטעי מתח קשורים בחבלי רצח מעניק לנו גיירמו מרטינס בסיפורה של לוסיאנה - מזכירה צעירה של הסופר קלוסטר - "סופר בעל רומנים בלשיים זדוניים, וכתיבתו מוגדרת על ידי המבקרים כ'טובה מדי'.... לשונו קמאית, בעלת עוצמה פרימיטיבית נוראה מבקיעה דרך אל שפל המדרגה של הרוע". בין השיטין נחשפת שאלת המוזה מזה והשפעתן המאגית של המילים על המציאות מזה.
כל השולח ידו בכתיבה יודע שמדי פעם הסופר קורא את הטקסט שהוא עצמו כתב, ואופפת אותו תחושה שהמילים לא נבעו מדמיונו הוא ופסקאות שלמות נכתבו על ידי זָר. על כתיבתו מספר אותו קלוסטר: "כל מה שהייתי צריך הוא להקשיב לאותו לחש מסתורי ופראי שזימן יחדיו באופן מציאותי כל כך את הסכין ואת הצוואר". בשל נוכחותו החיצונית של לחשן בלתי מזוהה זה, עצם הכתיבה נותנת לסופר תחושה שהמילים הנכתבות אוצרות בתוכן כוחות אפלים הפועלים אל מעבר לפעולת הכתיבה – "ראיתי את המשפטים כתובים, מקובעים שחור על גבי לבן, כמו ראיה בלתי מערערת לכך שהדבר היה אמיתי.... כשסיימתי להכתיב את הסצנה הזאת התפלאתי שידי אינה מוכתמת בדם".
לעיתים, כך אני חושבת ביני לבין עצמי, יש תחושה שלמילים יש כוח מאגי והן מסוגלות לפרוח אל מעבר לדף, להשפיע ולשנות את החיים עצמם. בעת העתיקה, השקפת עולמו של האדם יצאה מתוך נקודת הנחה שמכשפים ומג'יקנים (כמו גם רבנים וכמרים) מסוגלים לפנות אל שלל ישויות ממעל ושפע כוחות על טבעיים, וכך להתאים את המציאות לרצונם האישי, על ידי כתיבת קמיעות למשל. האם יתכן שבמילניום השלישי לסופרים העוסקים במשחקים עם מילים, יש את הכוח להפוך בדיון למציאות? האם יתכן ששימוש בנוסחה ספציפית מטשטש את הגבול בין כתיבה להכתבת החיים?
תכונות המעשה המאגי, הרי זה ידוע, מביעות אופי כפייתי וטכני בו הפעולה המאגית מביאה בהכרח לתוצאה המבוקשת, ממש כמו תגובה מכנית או ראקציה כימית. וכך מספר הסופר על תהליך הכתיבה: "לפני כמה שעות, לפני שבאת לכאן, התחלתי לכתוב בדיוק את הסצנה הזאת... השארתי את הטיוטה על שולחן העבודה שלי. והנה אתה רואה, זה קרה שוב..." קלוסטר משתמש במשחק הביליארד כמטאפורה לרגע בו הדמיון הספרותי פולש אל החיים עצמם ומשפיע על המציאות: "הדבר החשוב ביותר הוא לשלוט במסלול הכדור הלבן אחרי הפגיעה.... צריך לצפות מראש את כל ההתנגשויות האפשרויות, את תגובות השרשרת... גאומטריה של חיים ומוות". וכך, הסופר יוצר טקסט הנופֵח חיים במילים, ומאלץ את המוות להופיע במציאות. הטקסט "עשוי להתקיים מחוץ לי ולהרוג על דעת עצמו בחיים הממשיים" הוא אומר, ועוד הוא מוסיף: "קיים קשר סיבתי, שהמציאות נענית לכתיבה שלי. בכך שהטרמתי והכנתי את מקרי המוות הללו בדמיוני תרמתי להם באופן עקיף ומסתורי. זה יצא משליטתי. אני חושב שהוא מקדים אותי. בפעם האחרונה הוא אפילו לא חיכה עד שתיכתב הסצנה בשלמותה...."
*** פורסם לראשונה ב"זמן של ספרים"
*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.
