ילדה / אלונה פרנקל

"אסור היה ללכת. אסור היה לדבר. אסור היה לצחוק. ולבכות? לא בכיתי.

אסור היה שמישהו, ולו נפש חיה אחת, ידע שאנחנו שם וילשין לגסטפו, כי זה היה הסוף של כולנו".
כך מספרת הילדה אלונה פרנקל שמאוחר יותר היא תהפוך לאמא של נפתלי - והיא מצליחה כמובן לתת תחושה אותנטית של בת 5 הלוחשת לקורא את הקורות אותה בתקופה שחורה משחור. היא מספרת על המשפחה שהסתתרה בחדרון קטן של יוזף הנגר האלכוהוליסט. "יוזף היה אדם טוב. הרי הסכים להחביא את אמא שלי ואת אבא שלי לפני החיסול הסופי של הגטו. בלי הילדה, כמובן". היא מספרת על הילדה שננטשה, על הקטנה שנִתנה למשמורת לכפריה שקבלה עבור החזקתה ממון רב. "הם נתנו להניה סמרמט את הכסף בתמורה לכך שהסתירה אותי בכפר. כשהכסף נגמר, נמכרו הכתרים והגשרים מזהב שאבא שלי עקר לאמא שלי בידי הזהב שלו ובעזרת אולר הקסמים השווייצרי שלו..."
הילדה אלונה משמיעה קינה. תמונות מן העבר חוזרות שוב ושוב ושוב, והעצב המתגבר גולש אל הקורא שגם הוא יחד עם הילדה ושאר האנושות, אינו מצליח להבין איך ומה ולמה... "והצבא הגרמני ההדור, הבלונדיני, כחול העיניים, הזקוף, הגאה, המסודר, הציף את פולניה בנחשול אדיר וקטלני, בתנועה גורפת ואלגנטית להפליא. הרייך השלישי נטל על עצמו משימה – לצוד ילדה יהודייה קטנה ולרצוח אותה."
הילדה אלונה מספרת פרגמנטים מתוך הסיפור שלה - "אני יודעת לקרוא מאז ומתמיד. בגלל הכינים אני יודעת לקרוא. כשאמא שלי היתה פורשת את העיתון וסורקת את שער ראשי המורכן, הייתי מתבוננת בסימנים השחורים של הנייר. עד מהרה למדתי להבחין בין אלא שזזו והתרוצצו לכל עבר, לבין אלא שנחו במקומם דוממים ומסודרים. אלה לא היו כינים, אלה היו אותיות". בתוך הסיפור האישי מקופלים פיסות היסטוריה של תופת שאינה נגמרת גם כשמכריזים שהיא הסתיימה.
תמה המלחמה וכבר מותר לבכות. "בבית היתומים אף אחד לא הפריע לי לבכות. זה היה יפה מאד מצדם של כל הילדים האלה, מכל הגילים והגדלים. הם המשיכו לחלוף להם על פני ולא הפריעו לי לבכות. מותר לבכות. ואני ישבתי לי בפרוזדור, בפינה ובכיתי. והבכי ההוא, הבכי הזה, לא הסתיים עדיין. הוא לא יסתיים לעולם. זה בכי שאין לו סוף. אי אפשר לגמור לבכות אותו".
המלחמה תמה והפולנים שהרגו וצדו והסגירו את היהודים שמזה דורות רבים ראו את עצמם שייכים לפולין, החליטו שזה עדיין לא הזמן לנוח. הם המשיכו להתעלל. "כמה מושפלים הרגישו אמא שלי ואבא שלי, כמה עצובים היו ימיהם האחרונים בפולניה, כאשר נאלצו להתמודד עם הקשיים הבירוקרטיים הרבים שהערים המשטר עליהם ועל שאר היהודים שנאלצו לעזוק את פולניה, מולדתם. אנשים מיוסרים, יגעים, שכּולים, מוכים, אבלים, אלה שניצלו בנס מהגרמנים...."
ביני לבין עצמי אני חושבת ש"ילדה" הוא ספר חובה. אלונה פרנקל מביאה בפני הקורא עוד נתח של עצבות ססגונית מהיסטוריה פרטית שהיא בעצם ההיסטוריה של כולנו – גם של אלו המכריזים ברמה, משום מה, שהם שונאים את האשכנזים.

*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.