חשוב ביותר - הרי לכם עצה לפתיחה: אל תקראו את הכתוב על הכריכה האחורית...
אישה ננטשת – אין סוף רומנים מתארים אישה שננטשה על ידי בעלה/אהובה, אך קוסמוס שחור שכזה רווי ייסורים, סבל ובלבול - הותיר אותי חסרת חמצן. כבר בשורה הראשונה רציתי לעצום עיניים. כבר בפסקה הראשונה נכנסת הגיבורה למשבר. היא 'מתפזרת' וסוחפת איתה את הקורא למצב לימינלי המתואר בדרך כלל בריטואל חניכה המקובל בחברות מסורתיות. הביטחון בידע, במציאות , בקיום הרגיל מתאדה והגיבורה אולגה מוצאת עצמה מהלכת מושפלת בתוך בוץ טובעני כשהיא חנוטה בערפל סמיך. "משהו לא מתפקד בחושים שלי. סירוגין של תחושות, של רגשות. לפעמים אני נסחפת, לפעמים אני נבהלת". וכך הזמן נתמתח ואולגה מעבירה כל יום ברדיפה אחר ניסיון לתפקד כאדם וכאם. כל פעילות טריוויאלית הופכת למעמסה בלתי נסבלת. "חשתי שאני עסוקה בשתי חזיתות: היה עלי לשמור על יציבותה של המציאות העובדתית ולבלום את זרימת המחשבות והמראות המנטליים; ובו-בזמן היה עלי לאזור כוחות ולדמיין את עצמי כסלמנדרה המסוגלת לעבור באש בלי לחוש כאב". גם כשתם היום המריר והסהרורי, היא נותרת חסרת שליטה. "והלילות, שממילא היו מעוטי שינה, הפכו לעינוי. מהיכן אני באה ומה אני הופכת להיות?" היא צריכה להשכיח מעצמה את עצמה כדי לחזור ולתפקד ועל כן היא כותבת עצמה לדעת. "כשהעט היתה חותכת עד כאב באצבעות הנפוחות, והעיניים נעשו עיוורות מבכי, הייתי הולכת לחלון... בשעות הארוכות הללו הייתי הזָקיף של הכאב, עמדתי על המשמר יחד עם המון מלים מתות". ובתוך העיסה של המילים הכתובות – "לא ידעתי למצוא תשובה לסימן השאלה, כל תשובה אפשרית נראתה לי אבסורדית. אבדתי בתוך ה'היכן אני נמצאת', בתוך ה'מה אני עושה'. הייתי אילמת לנוכח ה'למה' ".
יום רודף יום; שבוע תם ואחֵר מתחיל; חודש עובר ואחר חולף ואולגה אינה מצליחה לצאת מהייסורים, הכעס והבלבול. "נראה לי שאני רק נשימה לחוצה בין שני החצאים המחוברים ברישול של אותה דמות עצמה". היא מודעת לעובדה שהיא מהלכת על חבל המתוח מעל תהום והנפילה היא רק עניין של זמן. "סדרי מחדש את העובדות" היא אומרת לעצמה אולם במהלך הלילה "משהו בתוכי ויתר ונשבר. התפוררו אצלי היגיון וזיכרון, כאב ממושך מדי מסוגל לגרום לכך".
אלנה פרנטה הוא שם הפסבדונים של הסופרת המעולה הזו. ביני לבין עצמי אני חושבת שיתכן שהצילום הגרפי של מצב הנפילה אל סף השיגעון, ואותה צבעוניות פראית האופיינית לה, אפשריים אך ורק במצב בו זהותו של אדם נשארת חסויה מאחורי פרגוד של אנונימיות.
*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.
