הרי לכם אגואיסט ענק וסוציאליסט מחריד המאמין ש"אדם שלא חושב על עצמו הוא פשוט טיפש. לא מגיע לו יותר מכדור בראש". על כן דו שיח הנסוב על עזרה הדדית, מתנהל כך שהוא מוכתב על ידי הגיון בריא במיוחד:

א. "האם אני חייב לרעוב כאשר אני רוצה להציל אחרים מרעב? כן. אני יכול לעשות הרבה למען אחרים אם קודם כל אעשה משהו למען עצמי! כי לפני הכל אני חייב להיות יעיל והסביבה הזאת, גורמת לי להיות יעיל."

ב. "אם כך, הרי לפי התורה שלך, המיליונרים יהיו הסוציאליסטים הטובים ביותר!"

א. "בעצם יש משהו במה שאתה אומר. אולי באמת נחוץ כאן חוסר דאגות מסוים כדי לפעול באופן חברתי! אם כל הזמן חושבים איך להשיג מספיק מזון כדי לשבוע, אי אפשר לחשוב על אחרים, זה ברור כשמש בצהריים". (מוכר?? מוכר!!)

פאלאדה אינו אוהב את הגיבורים שלו כלל וכלל. המספר היודע כל שהוא רוקם - מזלזל בגיבורים, בז להחלטותיהם ומלגלג על הדרך בה הם בוחרים ללכת. הקול האירוני שלו הולך ומתגבר, מתפרץ מתוך התא המשפחתי אל עבר החברה כולה ואל אותם גזלנים חדלי אישים התופסים את השלטון.

ספרו של האנס פאלאדה "גוסטב איש הברזל" כשמו כן הוא - כבד וקר כברזל. הוא מתרחש בברלין של טרום מלחמת העולם הראשונה - מקום קודר וחשוך הניצב בפני התדרדרות חברתית ופוליטית. הנפילה מתחילה בתוך התא המשפחתי המתבקע ומתפורר בניצוחו של ראש המשפחה. מנוכר ואנוכי הוא מבטו של הגיבור על משפחתו בפרט ועל העולם בכלל. גוסטב האקנדאל איש הברזל מכריז: "סמל פרוסי אינו נסוג, הוא מישיר מבט אל עיני האויב, הוא תוקף!" וכך, כשסיסמה זו היא נר לרגליו, תוקף איש הברזל את ילדיו, את רעייתו, את עובדיו ואת כל הנקרה בדרכו.

גוסטב הוא הבעלים של אורווה רחבת ידיים ובה צי של סוסים וכרכרות, עובדים ועגלונים - עסק פורח לכל הדעות. צרוּת האופקים שלו ופטריוטיות עיוורת, מובילה אותו להפסדים מרים והמלחמה מביאה אותו אלי פת לחם. מהר מאד גוסטב הופך לעגלון יחיד המסתובב ברחבי ברלין, תר אחרי נוסעים המעדיפים להגיע ליעדם במכונית. וברחובות – משוטטים אלפי אנשים נטולי תעסוקה ורעבים. "מהאנשים האלה כבר לא היה אפשר לגזול את שארית התקווה הקטנה ביותר — לא נותר בהם כל זכר ממנה!" הייאוש והרוע הולכים וגוברים – כרוניקה מוכרת של מלחמה חסרת תכלית. אילו היה איש הברזל גמיש יותר, אילו היה מבטו בהיר יותר, יכול היה לצאת בשן ועין מאותה מפולת כללית, אבל תפיסת החיים שלו מדרדרת אותו אלי תהום. גוסטב מפסיד את ילדיו, את סוסיו, את כספו. השנים עוברות חולפות, המלחמה הסתיימה זה מכבר וגוסטב ממשיך ונלחם בציפורניו כדי להשיג פרוטה או שתיים.

לקראת סיום מרחם הסופר על הקורא שלו ונותן לו מעט אוויר לנשימה. הוא מוציא את גוסטב בן ה - 70 למסע מתוקשר מברלין לפריז וחזרה, על גבי סוס המושך כרכרה. העגלון הזקן ביותר בברלין הופך להרף עין לדמות אופטימית. אתנחתא זו עליזה היא אולם קצרה עד מאד. פאלדה מחזיר לראשו של גוסטב את כובעו של איש הברזל וכך, הולך הסופר עם הקורא יד ביד בשדה החרוש של השגרה, עד לשקיעה שבעמוד 759.

*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.