יום בהיר אחד צעק ביער קצין האס אס שץ "אש", ו- 40 נשים ותינוקות, גברים וילדים – כולם עירומים, נפלו אל הבור אותו הם אולצו לחפור. שניה לפני כן, אחד מהם, החליט לעשות דבר מה חריג. מוישה כהן (בדחן שכונה ג'ינגיס בשל סגנונו הבימתי הפרוע בקברט היידיש) הסתובב עם גבו אל שץ, התכופף וקרא "קיש מיר אין תוחס" לפני שנפל. הפרת סדר זו, יצרה רגע של זעזוע טראומטי שבו התגלגלה ונאחזה נפשו היהודייה של כהן בגופו החי של הנאצי.

רומן גארי הופך את כהן לדיבוק שרוחו משביתה את סדרי עולמו של שץ. בדרך כלל ריטואל פומבי מתלווה אל גירוש הרוח. הטקס נועד להשיב את הסדר על כנו ולהחזיר את רוח המת הטמאה אל עולם המתים. בעולם בו הנורמות משובשות – הניתוק בין נפש המת לגוף החי אינה אופציה אפשרית. וכך, 24 שנים הנאצי מסתיר אצלו יהודי. "זהו גורלי" אומר כוהן, "להוסיף ממד בלתי צפוי לאגדת היהודי הנודד"(14). שץ אמנם מבקר אצל הפסיכיאטר ומנסה להיפטר מהיהודי הפנימי שלו, אבל הצדק הפואטי מחייב שהמת לא יפסיק לאחוז בחי. "יש מתים שאינם מתים אף פעם. ככל שתהרגם יותר, יותר הם יהיו קיימים".(26) ג'ינגיס כהן כלוא בתוך גופו של הנאצי ותוהה על מצבו הקיומי: "איזה חיים הם אלה – להיות נדון לשכון כאסיר בנשמתו של התליין שלך, בתוך התת מודע שלו, שנוא כל הזמן. קשה אפילו לקרוא למקום הזה תת מודע. אלו חיים בזבל - הקירות הסוגרים עליך מלאים בסיסמאות נאציות, צלבי קרס וגרפיטי אנטישמיים". (105)

בתחילה הדיבוק נשלט. "יחסינו היו אישיים לחלוטין, חסויים מאד; אפילו ידידיו הקרובים ביותר של שץ אינם יודעים על האוצר אשר הוא נושא בתוכו." (16) מאוחר יותר יוצא כהן מן המסתרים ומתחיל לבקר במשרדו של הנאצי בפרהסיה. הוא גורר את שץ להתנהגויות אופייניות לאחוזי דיבוק: – פרצי צחוק, ריקודים והתבטאויות שאינן פוליטיקלי קורקט בלשון המעטה: "כהן תסתלק מכאן" אומר שץ בנוכחות פיקודיו. "נמאסו עלי השטיקים שלך. אתה כבר לא באופנה, אתה מיושן, נמאס עלינו לראות את הטלאים הצהובים שלכם, התנורים שלכם, תאי הגזים שלכם. אנחנו רוצים להמשיך ולהתקדם. אושוויץ, טריבלינקה, בלזן, כל זה מתחיל להיראות קלישאה" (24) ולמרות זאת, הסימביוזה בין הדיבוק לבין משכנו הולכת וגוברת. "אני אפילו לא יודע אם אני הוא החושב או שחושבים אותי, אם אני סובל או שסובלים אותי, אם אני הוא השוכן או ששוכנים בי. בקיצור אני מרגיש עצמי אחוז דיבוק". (138)

בשובבות מרירה, פורש רומן גרי בפני הקורא את משנתו הפילוסופית ובה בין אבסורדיות וסרקזם, שורר כאב רב על כך שהתרבות המערבית ממשיכה להתנוון והיא, למרות העבר, רוויה אלימות ורצח המוצדקים על ידי אידאולוגיות ואומנויות. "במוחי עולה הרעיון המבעית שזהו עוד רנסנס של הבריאה ושבקרוב כל מה שיישאר מפשעי המאה הזאת הוא יצירות אומנות גדולות, מקור של גאווה עצומה לגרמניה ולכל האנושות. עם טיפת מזל וכשרון, אפילו שישה מיליון יהודים שמתו בגז יהפכו לתרומה גדולה לתרבות.." (126)

4 מונחי יסוד

אנושות – "האנושות כה יפה, שעלינו להסתפק בלאהוב אותה ולשרת אותה בלי להתבונן בה בעין בוחנת מדי. אחרת אנו עלולים לאבד את הראייה ואפילו את שפיות הדעת. כך, למשל, בזכות שמירה נאמנה על כלל זה, שרדו היהודים ולא השתגעו. בכל פעם שהאנושות הופיעה בדרך גלויה מדי סביבם, הם סובבו את עיניהם הצידה. לא הייתה זו חולשה, רק איזשהו טקט וזהירות". (111)

פורנוגרפיה – ראיתם את התמונות מבוכנוואלד עם ערימות של גופות עירומות? איזו פורנוגרפיה! ומה עם הצניעות, תגידו, מה? אסור לצלם תמונות כאלה, וגרוע עוד יותר לפרסם אותן. כל התמונות הגסות והמגרות האלו בסופו של דבר מזיקות יותר מעצם המעשה. הרצח ההמוני אכן היה פשע נגד היהודים, אך פרסום התמונות הוא פשע נגד האנושות. טובתו של המין האנושי חייבת להשתיק את כל העניין..." (94)

חוש מוזיקלי - יש לנו שמיעה חדה במיוחד, כל ההיסטוריה שלנו היא תרגיל אחד גדול של הקשבה. באוזניים דבוקות לחומת הגטו חיכינו לשווא להד קלוש של הצלה מתקרבת של עזרה מבחוץ. איש לא בא מעולם, אך שמיעתנו נעשתה, בזכות האימון הזה, חדה מאד. כך נעשינו עם של מוזיקאים." (182)

תרבות – ההבדל בין הגרמנים, יורשי תרבות אדירה ועתיקת יומין, לבין הסימבה הפראים בקונגו הוא שהסימבה אכלו את קורבנותיהם, ואילו הגרמנים הפכו אותם לסבון. הצורך הזה בניקיון, זוהי תרבות. (63)

*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.