הכתיבה של רוברטו בולניו דומה למרוץ שליחים, כך אני חושבת ביני לבין עצמי. לא עלילה אחת המתפתחת בקו לינארי, ולא עלילות פתלתלות המשתלבות זו בזו אלא עלילה שמתחילה עם גיבור הרץ ומושך את חוט עלילתו בידו. לפתע הוא נפגש/משוחח/רואה אדם אחר. מיד הוא מעביר אליו את חוט העלילה וזה מתחיל לרוץ בכיוון שונה עם הגיגים/מראות/מפגשים עצמאיים.... וחוזר חלילה. לכל זה הרי דרוש מקום, הלא כן? על כן אין להתפלא על 888 הדפים שמונה הספר.
שלל גיבוריו של בולניו (2666??) רחוקים מרחק רב מהטיפוס הממוצע. לא מעט מהדמויות לוקות בהפרעות כיד הדמיון הטובה של הסופר. יש כאלו המהלכים בחשש על גבול הטירוף ואחד מהם אף שוכן לאחר כבוד בבית המשוגעים, והוא מגיח גם בחלקיו האחרים של הספר. כך או כך, זרם תודעתם של הנפשות הפועלות, המשתולל ללא גבולות ולעיתים קרובות ללא כל עריכה, ועוסק אף הוא בענייני שְפיוּת: "... תחילה חשב על השיגעון. על האפשרות, הסבירה מאד, שהוא יוצא מדעתו. הוא הופתע כשקלט שהמחשבה הזאת אינה גורעת מאום מהתלהבותו. וגם לא משמחתו... יכול להיות שאני יוצא מדעתי, אבל אני מרגיש טוב, אמר לעצמו. הוא בחן את האפשרות הסבירה מאד, שהשיגעון, אם אמנם הוא סובל משיגעון, ילך ויחמיר ואז התלהבותו תיהפך לכאב ולחוסר אונים... הוא דמיין את עצמו סגור בבית משוגעים והמצב לא נראה לו רע כל כך. אחר כך בחן אפשרויות אחרות. כמובן, אמר לעצמו, הוא אינו מאמין בשדים ורוחות, אם כי בילדותו בדרום צ'ילה אנשים דיברו על המצ'ונה, בעלת הצמות, שהיתה יושבת על ענף ומחכה לרוכבים, ומשם צונחת מאחורי האוכף ולופתת מאחור את הוואסו או את הבוקר או את המבריח, לא מרפה כמו מאהבת שחיבוקה מטריף את דעתם הן של הפרש הן של הסוס, שהיו מתים מבהלה ונופלים אל מותם, או על מיני יצורונים אחרים, נשמות אבודות, שדים זוטרים ששכנו בין רכס החוף לרכס האנדים, שדים שלא האמין בקיומם, ולא בשל השכלתו הפילוסופית (שופנהאואר, למשל, האמין ברוחות רפאים) אלא בשל השכלתו המטריאליסטית. לכן שלל את האפשרות של רוחות רפאים...."
שפע פעילות מגָוונת את חיי הנפשות המתרוצצות ללא לאות בין השורות ודרכן מצטלבת במקסיקו, באזור מוכה עוני ובוּרוּת, סמים ואלימות, שמושליו הם "אנשים ישירים וכשירים, שיודעים לשתות כמו גברים, אינם חוששים מתגרת ידיים ונכונים בכל עת להדוף מכת פתע". קשים הם החיים במקסיקו של בולניו והתחושה היא ש"המציאות היא כמו סרסור מסומם באמצע סערת רעמים וברקים" - על כן, אין להתפלא שדווקא במקום זה פורצת מגפה בה נאנסות ונרצחות מאות צעירות – חלקן על ידי בני זוגן וחלקן על ידי פסיכופט סדרתי שנשאר אנונימי גם מחוץ לדפי הספר, והחיפוש אחריו מעורר תחושה של רדיפה אחרי רוח רפאים. ענן הרצח שט מעל כל חלקי הספר ובחלק הרביעי הוא הופך קודר, מאיים ורווי רשעות. תוכנו של פרק זה הוא מעין "גל עד" לנשים שנרצחו. קורא שמעוניין להמשיך ולהאמין שהאדם טוב מנעוריו, כדאי לו שיברח כל עוד נפשו בו מגיהנום עלי אדמות זה אל פרק הסיום.
בין השיטין המתפתלים כספירלה – קיימות, איך לא, כמה מילים טובות על ספרים עבי שִדרה כמו גם על עולם הספרים: "הספרות אינה מורכבת רק מיצירות מופת אלא מלאה ביצירות המכונות מינוריות. היא יער גדול ויצירות המופת הן האגמים, העצים העצומים או יוצאי הדופן, הפרחים הנפלאים היודעים לומר את דברם או המערות הנסתרות, אבל היער מורכב גם מעצים רגילים וסתמיים, משיחים, משלוליות, מצמחים טפילים, מפטריות ומפרחי בר.... כל יצירה שאינה יצירת מופת היא חלק מפעולת הסוואה נרחבת... כלי שאפשר להקריב משום שהוא משחזר שוב ושוב, באלף דרכים, את הנוסח של יצירת מופת".
ביני לבין עצמי אני תוהה - האם שדרתו העבה של 2666 הופכת אותו לעץ עצום של יצירת מופת, או האם למרות משקלו הייחודי של הספר הוא אמנם מתנשא אל על, אך כיצירה מינורית?
*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.
