הם – נשים, גברים וטף מצטופפים להם בחלל סובייטי אחד קטן וכל הרצונות של כל אחד מהם מתנגשים מתגעשים ואינם מוצאים מנוח. רעש, מהומה וחדירה לפרטיות – אלו מנת חלקו של גדול כקטן מדי יום ביומו, מדי שעה בשעה - ולברוח אי אפשר ואין לאן. והנה נעשה ניסיון להתכנס לתוך עצמך באותו תוהו ובוהו ולהיות בעלים של סוד או רז. "אני מבקשת מכם שאף אחד לא יקרא ביומן הזה אפילו אחרי מותי" קוראת האם בשקיקה את שכתבה בִּתהּ בפתיחה ליומנה הפרטי: "אוי אלוהים, איזה לכלוך, באיזה לכלוך שקעתי, אלוהים, סלח לי. ירדתי כל כך נמוך... כמה קשה לקום בפעם הראשונה בחיים ממיטתו של אדם זר, ללבוש את הלבנים של אתמול... אחר כך הוא היה מוטל שם לאורו החיוור של הבוקר, ואני התרוממתי רועדת כמו מעטפה ריקה של עצמי... " והאם אינה עוצרת כי הפרטיות התאדתה בשל הצפיפות. היא קוראת וקוראת, מוסיפה ועוקצת בעודה חודרת לעולם לא לה: "אלוהים אדירים, את מי גידלתי! הראש שלי מלבין לי מול העיניים! זה מה שהאנושות קוראת לו - פריצות". המציאות קשה ומדי פעם אל תוך קָדרוּת הדירה הקטנטנה נכנס דייר נוסף. "הכול היה תלוי באוויר כמו חרב, כל החיים שלנו שאיימו להתמוטט. המלכודת נסגרה בחברה, כמו שהיא נסגרת מעלינו מדי יום, אבל לפעמים גם היה נופל בול עץ מלמעלה, ובשקט שהשתרר זחל כל אחד, מָחוּץ לפינה שלו". שקט אין, גם לא מנוח. ריב ומדון וכעס וחרון – זה הגורל. והאם המכלכלת את בני ביתה, משוררת המעדיפה שיכנו אותה משורר, כדי להימנע מהצמדת הכישרון אל המגדר. ביני לבין עצמי אני מתקשה להבין כיצד אפשר ליצור באווירה קשה שכזו ובכל זאת אניה זו מצליחה להאכיל את בני ובנות ביתה.
נראה שלכל קורא הנושא בנפשו נטייה קלה למזוכיזם, מובטחת הנאה רבה. לודמילה פטרושבסקיה גורמת סבל רב לגיבוריה כשהיא דוחסת אותם לחלל קלאוסטרופובי – מחרחרת ומסכסכת עד בלי די. גם עלינו הפוסעים איתה בין השורות, אין היא מרחמת וגוררת אותנו עם כתיבתה הצפופה אל עין הסערה. דינה מרקון המתרגמת המעולה של הספר מרוסית, מצליחה ללכוד את קצב ההצלפה וגם היא שופכת על הקורא בשפת הקודש קיתונות של רותחין, כך שגם הקורא העברי נותר ללא פרודת חמצן בריאותיו.
*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.
