"לפי דעתי אני טינופת, חלאת המין האנושי, אדם חסר-בושה וחסר-מצפון" כך מודיע לקורא המשורר – "לא משורר רשמי, משורר מחתרתי". ועוד הוא מוסיף: "אני מקבל קצבת סעד. אני חי על חשבונכם. אתם משלמים מיסים ואני רק מגרבץ". נכון שאדיצ'קה לא אוהב לעבוד אבל הוא מאשים את האמריקאים. "בשביל מה פיתיתם אותי לבוא מרוסיה, יחד עם כל המון המהגרים היהודים? התעמולה שלכם, זו אשמת התעמולה שלכם, היא חזקה מדי, זו היא שמרוקנת לכם את הכיסים, לא אני". אחרי הטחת האשמות הוא טורח להתנצל: "זו לא אשמתי ששתי המדינות גם יחד לא צריכות את העבודה שלי. אני עושה את מלאכתי – איפה הכסף שלי". אדיצ'קה זה, בנדיט שכזה - שונא את הסדר החברתי ברוסיה ועל כן ברח משם. הוא גם שונא את הסדר החברתי בניו יורק בה "האחד מתחיל להסריח מרוב שעמום וחוסר מעש, או מעשייה יומיומית של מאות אלפי דולרים, בעוד האחר עובד בפרך ומרוויח בקושי לפת-לחם. הייתי רוצה להיות שווה בין שווים". מתברר שהקומוניזם והקפיטליזם הם פחות או יותר היינו הך. "בעולם הזה כל העניים הם מהפכנים ופורעי חוק, אבל לא כל אחד מוצא את הדרך ולא כל אחד מעז. הרי את החוקים המציאו העשירים". ככלל, ליבו נוטה אחרי "קומונות דתיות-למחצה של קומוניסטים וכתות של עובדי אדמה". מעט מעורפל, ובכל זאת... ועוד דעה כמוסה יש לו לאדיצ'קה אותה הוא לא מביע בפרהסיה – "העמים צריכים לא להיפרד כי אם להתאחד, אבל לא על בסיס של מדינות, שבהן שוב קומץ של אינטליגנטים פרובינציאלים יהפכו עצמם למנהיגים גדולים וישרישו מחדש את שלטון הברבריות והנחשלות בעולם, לא. על כל העמים להתערבב ולהתבולל זה בזה ולוותר על דעות קדומות של 'דם' ושאר הבלים בשם איחוד העולם. להתערבב מבחינה ביולוגית... יהודים וערבים, ארמנים ותורכים, מספיק עם זה, יש לעצור סוף-סוף... העולם זקוק להריסת יסודות הציוויליזציה שונאת-האדם הזאת, לנורמות חדשות של התנהגות ויחסי אנוש, לשוויון אמיתי ברכוש – שוויון של אמת....".
ובכן – אדיצ'קה הוא אנרכיסט מושבע בדעותיו ובחיצוניותו גם כן. "יש לי חולשה לבגדים ראוותניים וקרקסיים, ואף על פי שהעוני המרוד שלי לא מאפשר לי קניות מיוחדות, בכל זאת כל החולצות שלי עשויות תחרה, ז'אקט אחד שלי הוא מקטיפה סגולה, חליפתי הלבנה, שעליה גאוותי, היא מרהיבה, הנעליים שלי תמיד על עקב גבוה, יש לי גם זוג נעליים ורודות. אני רוצה שאפילו הנעליים שלי יהיו חגיגה. למה לא?"
קשה. קשה מאד להיות מהגר אפילו באמריקה. הגיבור אץ רץ על פני מנהטן, "טובע המנסה לא לטבוע" - סוחף את הקורא אל עיצומה של סערת החושים הנושבת מתוך כאב, קנאה, שנאה וייאוש. ביני לבין עצמי אני כולי פליאה על כך שאני מתרוצצת במרץ יד ביד עם חוליגן גס רוח שכזה, בעיקר כי אין להתעלם מהעובדה שאדיצ'קה למעשה חי וקיים מחוץ לדפי הספר. הסופר אדוארד לימונוב הוא ברנש צבעוני חסר מנוח, שהפן הנרקיסיסטי והמיזנתרופי שלו מלבלב ופורח ברומן כמו במציאות. ב-1991 הוא חזר להתגורר ברוסיה ופתח בפרק נוסף של אנרכיזם.
*דורית קידר מתגוררת בברלין. היא חברת ספרייה וסופרת. ספרה "כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית" נמצא אצלנו בספרייה.
