אני לא זזה מכאן. שירססו את החדר בתרסיס נגד חרקים. שישרפו את הקירות וימלאו בעשן. אני והבן שלי לא זזים. שילמתי שבועיים מראש, ממיטב חסכונות,. קחו את התיק, את חולצות הטריקו, את עוגת השמרים־שוקולד שהנחתם על השולחן הנמוך כדי להסביר לנו פנים כשהגענו, והיינו עדיין אורחים רצויים. אני אתנחל בחצר הירוקה, ישר מול פניהם התוהים של האורחים. זאת ארץ חופשית, אתה יכול לבחור איזה דגני בוקר שמתחשק לך, אף אחד לא יגיד שום דבר, אתה יכול להיהרג בכל מקום, אין בעיה. להיקבר לא כל־כך, צריך הרבה כסף בשביל לנוח במקום טוב, סמוך לים, בין ברושים, בלי רבנים. לא שאני מתנגדת לרבנים באופן עקרוני, כשהייתי צעירה הכרתי רב קונסרבטיבי נחמד שהיה פעם היפי ונגמל מהירואין. הוא היה באמת בסדר, היה לו כישרון אוראלי יוצא מן הכלל.
אנחנו בחופשה, לא הולכים לשום מקום. קחו הכול, את יוני, את אלינוער, את האריות שעלולים להפתיע אף־על־פי שהם מאולפים להפליא. לא. אני לא מטורפת, סתם אשה רגילה שרוצה חופש. שיגעון זה לא חופש. לידיעתכם, שיגעון זה כלא אחר, לפעמים אפילו יותר גרוע, או כמעט תמיד יותר גרוע. החבר׳ה הנחמדים מ׳קן הקוקייה׳ לא היו באמת מטורפים, הם היו חולי־נפש נורמליים, אבל אני לא זה ולא זה, אני אשה רגילה עם חלומות טיפשיים ובן לא רגיל, שרוצה להפסיק להיות אמא לרגע, אבל לא יכולה. רוצה לשבור את הדאגה האינסופית כמו לילה שלא נגמר. דאגת מחלות, דאגת תאונות, דאגת פיגועים, בעולם הזה אפילו יתושים מסוכנים. מותר לצעוק כדי להציל את הבן שלך גם אם זה אמצע הלילה, זאת ארץ חופשית, והייתי קצת שיכורה, שיכורה מדאגה, אני רוצה להיות שיכורה מהחיים.
אין לאף אחד זכות לגרש אותי מאדמה ששילמתי את זכותי לשבת עליה.
אתה, אל תדאג חמוד, אני אסדר הכול, בדיוק כפי שסידרתי את חופשות המחלה המזויפות שלך כשהתחלית בבקרים לפני היציאה לבית־הספר. כשהיית פונה לחדרך, הפיג׳מה תלויה עליך, ועל פניך הבעת המסכנות המתבקשת, הייתי צועקת אחריך, -זאת פעם אחרונה שאני כותבת את המכתבים האלה, ״למורה שלום, אורי לא חש בטוב, על כן נעדר מהלימודים שלא באשמתו, תודה, בתיה.״ רוצה להבריז, בסדר. לך לים, לך להצגה יומית, תעשה משהו. אבל אתה נכנס לחדר, סוגר את הדלת לפני שאני מספיקה לדחוף את הראש, והכעס מקלקל לי את המחשבות. צוחקים עליך שמה. בגלל זה אתה רוצה להישאר בבית, נכון? צוחקים עליך. כל היום המעשים שלי רוויים טינה, את צלחת המרק אני מטיחה בשולחן, את הקולה אני מביאה לך לחדר בפנים חמוצים. אני מאלצת אותך לאכול מזונות בריאים, זה המס שעליך לשלם על העמדת פני חולה. בתוכי אני רוצה לחייך, להציע לך שעת איכות במשחק מונופול משותף, או דמקה, משהו שיש לי סבלנות אליו לעיתים רחוקות, אבל אני מכאיבה לך, לא מניחה עד שעיני הענבר שלך נכנעות, כורעות ברך. צוחקים עליך? אני חוזרת שוב ושוב ובוכה, בוכה בוכה. אל תדאג, לא יצחקו יותר. ומכאן אנחנו לא זזים, החדר הזה שלנו. שלנו. אז תירגע. קח אכינציאה, נגד כאב הגרון, רק חסר שתהיה חולה עכשיו, בדיוק בחופשה, תמיד היתה לך נטייה לחלות ברגע הלא־מתאים, רגיש, ילד רגיש.
תנו לנו לישון, הבן שלי לא מרגיש כל־כך טוב, ואחר־הצהריים יש לי עבודה, להקפיץ ירקות במסעדה ליד המתנ״ס בשביל כמה גרושים. הכסף שהיה לי נגמר. לא רוצים, לא צריך, אני מבשלת ארוחות גורמה, הירקות האלה קטנים עלי.
אני לא יודעת לאן ללכת. יש ילד בסיפור הזה. אילו הייתי לבדי לא היה לי איכפת, אין לי עקרונות, גם הכסף ששילמתי מראש לא היה מפריע לי להסתלק, אבל כשיש ילד מוכרחים לחשוב, לדאוג לתנאים הגונים. אני מבטיחה להתנהג כמו בנאדם, לא לבוא לארוחות־בוקר אלא אחרי שכולם ייצאו, שלא אבייש אף אחד. עוד שבוע ניסע מפה. נלך למקום אחר. אולי שליחות מטעם הסוכנות. הייתי פעם מורה. מורה לספרות. אני יכולה ללמד ילדים אמריקאים ספרות עברית, או סתם עברית אם צריך, הנה, הכרתי משפחה שנסעה לשליחות, יושבת בלונג־איילנד ומנסה לשכנע יהודים לעזוב הכול ולעלות לארץ. הם עצמם לא חוזרים. שלחו אחרים שיחליפו אותם. הם גרו כאן מספיק. למה להישאר קשור כל החיים למקום אחד, לארץ אחת, למשפחה אחת, לגבר אחד, לילד אחד, אני אשאיר אותך כאן ואסע, תוכל לבקר אותי בחופשות.
סגור חלונות, שאי־אפשר יהיה לראות פנימה, שאי־אפשר יהיה להציץ לחיים שלנו, לראות איזה סוג ביסקוויטים אנחנו מכרסמים, ושל איזו חברה, באיזה נייר טואלט אנחנו מנגבים את התחת, מבושם, לא מבושם, מחוספס, שתי שכבות, לראות את הפרטים הסתמיים לכאורה של חיינו. סגור חלונות כי אנחנו מתבצרים כאן כמו היהודים במצדה. מצידי, שיקחו את השפתון, את השמלה היפה שהבאתי אם אצטרך ללבוש משהו אלגנטי, את הקרם־לחות, את המסרק, אפילו את הסבון והמנורות, והמיטות, אבל לא את הספר הקטן של ספריית ׳תרמיל׳. ולא אותנו. שיזמינו משטרה, שיזמינו את ראש הממשלה, את הנשיא, אפילו את נשיא ארצות־הברית ומזכ״ל האו״ם. נדון, ננהל משא ומתן, נחליף רשמים, דעות, אם לא תהיה ברירה נילחם בנשק חם. אתם תגררו אותי מכאן על גופתי המתה. והילד הזה איתי. אין חמלה בליבכם על אמא וילד, ילד טוב, קצת שתקן, קצת חיוור, תמיד חיוור. אני חושבת שהוא טיפה אנמי, כשאחזור לאן שאחזור אקח אותו לרופא. דקירה קטנה ויידעו את כל תמונת הדם, הדם הוא כמו הארד־דיסק נוזלי, כל המידע חבוי בו.
מבחוץ עולים קולות צעקה וקריאות. אנחנו מחכים. אורי מתנהג כאילו כל העניין לא נוגע לו, כאילו הוא כאן במקרה, במקרה הוא הבן שלי ולא של מישהי אחרת שלא מתבצרת בבית נופש ביישוב קטן בגליל. הקולות דועכים. הכול סגור. הדלת נעולה, הווילונות סגורים. אנחנו מוגנים בינתיים.
אני מגששת, מחפשת התחלה. האם יש נקודה אחת שבה דברים מתחילים? אלינוער אומרת ששום דבר לא נגמר אף פעם. היא מאמינה במיסטיקה. אולי היא צודקת. אבל אני שואלת, מהי נקודת ההתחלה.
יכול להיות שאורי הוא נקודה כזאת. ילד משונה אורי. לא רצה לנסוע ל׳דיסני־וורלד׳, לא ללונדון. ראש־פינה והגליל. איתי. (נולדתי בצפת, אבל גדלתי בתל־אביב. מצפת נותרו רק הסיפורים על סבא וסבתא שמעולם לא הכיר.) רק איתי. טוב, זה מפני שיוני היה עסוק בארגון הכנס לעובדי התעבורה, ולא יכול היה להתפנות. או מפני שהוא ויוני לא הסתדרו אף פעם.
הבקשה שלך החמיאה לי. ״לנסוע איתך״. זה הפך אותי למיוחדת. ואני בסך־הכול אשה רגילה. הייתי מורה לספרות בשיעורי־ערב, חומדת בסתר את מילותיהם של אחרים, ומבשלת שהפכה תחביב למקצוע.
פטפטנית. רציתי לספר על אורי. רק בן שלוש־עשרה וכבר אני מביטה עליו מלמטה למעלה. זה איכשהו הופך אותי טיפה פחות אמא. בבהירות מפתיעה אני זוכרת את פניו ברגע לידתו. פנים משולשים, רזים, חומים־אדמדמים. העיניים המטושטשות עדיין פעורות, עקשניות. היתה בהן גאווה של בן־מלכים. היבְּרִיס. מייד ידעתי עליו הכול. כעת איני יודעת עליו דבר. מלבד הנתונים הרשמיים. הציונים בתעודה. התאריכים שהוא זורק מדי פעם, אגב משפט שאמרתי, גילוי אמריקה - 12 באוקטובר 1492, גירוש ספרד - 1492, הקמת האינקוויזיציה בספרד - 1480, עליית הבילו״יים - 1882, אלברט אינשטיין - 1955-1879, זיגמונד פרויד - 1939-1856, הקונגרס הציוני הראשון - 1897... אין לי מושג מנין הוא יודע כל־כך הרבה. ההיסטוריה האנושית נספגת לו בדם.
לפעמים הוא אומר כמה מילים. איך חזרו הוא, איתי ורן מבית־הספר ודיברו על איזו מורה שווה, ואני צוחקת, שמחה שחזר עם חברים, שמחה שסיפר לי משהו. אבל כשאני שואלת אם ייפגש איתם גם אחרי הצהריים, הוא לא עונה, וכשאני מקשה, אולי תיפגש איתם אחרי הצהריים? הוא נמלט לחדרו, -די כבר, אמא! תעזבי. לפעמים אני חושבת שהוא נמוג שם מאחורי הדלת הנעולה של חדרו. שקט כל־כך כאילו אין אף אחד בחדר. לא מוזיקה רעשנית, לא טלוויזיה. כשאני נוקשת על הדלת ושואלת, מה קורה, אורי, הוא עונה לאט, כאילו הערתי אותו מחלום, הכול בסדר, אמא. אני מתפתח. פעם ניסיתי להפתיע אותו. נקשתי קלות, ומייד פתחתי את הדלת. הוא היה שרוע על מיטת הנוער, אוזניות מכסות את האוזניים, L.A. Woman חנוק של ג׳ים מוריסון בוקע מתוכן, כף היד טמונה בחגורת המכנסיים. סגרתי את הדלת, עיניו הנפערות לקראתי נעלמות מאחוריה.
כמובן, ישנם הפתקים.
חיים רגילים. נשואה ליוני, אמא של אורי, נתונה בשנת שבתון, או בעצם, אם נאמר את האמת, שנות שבתון, או חופשה ללא תשלום. מורים קראו לי בתיה במלרע. שכנים קוראים לי בתיה במלעיל. תלמידים קראו לי ׳המורה׳. לקוחות קוראים לי סתם בתיה, או גברת מנחם. הקצב והמכולתניק קוראים לי גברת בתיה. אמי קראה לי בתי׳לה, ונזפה בי כשבכיתי ואמרתי שאני שונאת את השם הזה: -לאחותי קראו בתיה, צעקה, והיא היתה מאוד שמחה לחיות עם השם הזה, או עם כל שם אחר! אבי קרא לי ילדה במלעיל, או בתיה׳לה. כשהייתי ילדה קראתי לעצמי ג׳יין, או זהבית. יוני קורא לי בתיוש. אלינוער קוראת לי בֶּת, בסגול. אורי קורא לי בדרך כלל אמא.
בכל זאת התנסיתי במשהו בעולם הזה. שלושה שבועות הייתי מאוהבת במורה למתמטיקה בבית־ספר־ערב שבו לימדתי בפעם האחרונה. שמונה זיונים סוערים בכיתה, אחרי שכולם הלכו, גבי נמעך אל העץ הקשה של אחד השולחנות. אבל הוא אמר, ״את אחת מאלה שזה יכול לקרות לי איתן״. זאת אומרת שהיו עוד כמה מורות כאלה שקרה/יכול לקרות. אינני מיוחדת. אשה רגילה ביותר. שונאת לגהץ. לא ממש אוהבת להכין אוכל. (לבשל זה משהו שבא מאהבה, השאר זה להכין אוכל.) לא ממש מתלהבת מאמהות. צועקת הרבה. כמעט אף פעם לא קורה משהו על־פי רצוני. תמיד זו אני שמרצה את כולם בסוף, מרימה את מה שנפל, אוספת את הצלחות שנשכחו. כמעט תמיד אני זו שרוצה יותר מאחרים. המורה אמר לי, אני מוותר עלייך. את נעימה מאוד, אבל אני מוותר, אני כלב קשור, את מבינה, אני בעל משפחה. שבועות הסתובבתי בלי לראות שמים. והוא לא היה ראוי במיוחד. בטח עבר למורה לתנ״ך, משעין את גבה על השולחן הלא־נוח, מתנצל ונבוך, מוותר גם עליה.
כמה מילים נמלטות בלי שליטה. אני מנמיכה את האש, כדי שהבעבוע של המרק הרותח לא יעלה על גדותיו. ארוחות שלמות בישלתי לכל מיני אנשים שרצו להתהדר בפני חברים באוכל ׳ביתי׳. חלמתי על מסעדה קטנה עם חנות ספרים. הייתי מאוהבת בחלומותי בהקיץ. סירבתי להתעורר גם כאשר השמש צחקה לי בפרצוף, מעוורת את עיני.
אני משתדלת להיות מעשית. זה קל כאשר אני בין קירות הבית, מערבבת את התבשילים. זה קשה יותר בדרכים.
נדמה ששנים אנחנו כאן, סגורים בחדר הזה. אבל רק לפני חמישה ימים ארזנו כמה בגדים, שמפו, קרם לחות, מברשות שיניים, אכינציאה, אקמול ואת כל הוַאבֶּנים והווליומים שתמיד מונחים לי בתיק, ויצאנו למסע צפונה, קשורים בחגורות בטיחות, מוכנים להמראה.
הדרך לראש־פינה בלילה. מעבר למתווה האור של פנסי המכונית על הכביש הצר, חי החושך, מנוקד פה ושם בריצודי אורות של יישובים רחוקים. ראשך נשמט על החזה. ברדיו שלוש שעות של שאנסונים צרפתיים. שארל אזנַבּוּר שר ׳לה מאמה׳. בזווית העין מדדתי את המרחק בין ריצודי אורות היישובים לשדות החושך. כמה זמן ייקח עד שנגיע ליישוב כזה ברגל, אם ניתקע. הסיטרואן כבר ישנה, ואני בדרך כלל לא נוהגת מרחקים כאלה בלילה. ליטפתי את צד הדלת משמאלי. -אוטו טוב, סיננתי בין השיניים. -אמא, החלטת לאמץ מכונית־מחמד? התעוררת. חייכתי אליך חיוך קטן. סוף־סוף משפט שלם. מהבוקר לא הוצאנו מלה מהפה, מלבד, רוצה לאכול משהו, רוצה לשירותים, תעביר לי את הבקבוק־מים מאחורה- פתאום נבהלתי. למה בעצם לקחנו חדר אחד? הלחיים שלי נדלקו במבוכה. טיול משפחתי עם הורי בגיל שתים־עשרה לבית־הבראה מעלה החמישה, או אולי זה היה קריית־ענבים. אני, אמי, אבי ואחי בחדר אחד מלא נחירות. אני מתלוננת שקר לי ולובשת חולצה על חולצה, מסתגרת באמבטיה כדי להחליף בגדים, יוצאת כפופה. בדיוק יומיים לפני כן התחלתי ללבוש חזייה, והצפיפות הזו, כולנו יחד כל הזמן, ובגד־הים בבריכה. אני מתיישבת על שפת המים עטופה שכבות של חולצות טריקו. -מה קר, אבא שלי קורא מתוך הבריכה, -חמסין נוראי היום. נדמה לי שלא הצטרפתי יותר לחופשות של הורי.
רציתי כבר להיות בכביש החוף, בדרך חזרה. האורות של זכרון על ההר גורמים לי להרגיש כמעט בבית.
-חבל שאבא לא בא, התעורר בי געגוע פתאומי. כאילו לא נפרדנו בשתיקה כבדה מטינות שדבקו בנו כמו אזוב. טיולי השבת הרחוקים שלנו. יוני נוהג, אני לידו, ומחלקת הילדים מאחור, אורי וחבר מהגן או מבית־הספר היסודי, אוכלים במבה וממתקים שהבאתי למורת רוחו של יוני, -הם מלכלכים לי את המכונית, רק אתמול ניקיתי אותה, ואני נמלטת מבעד לחלון אל ההזיות: המורה לאנגלית, ג׳נטלמן, שכמו נלקח היישר מדרמה אנגלית תקופתית, הוא האהוב האמיתי, הגיבורה הולכת שבי אחרי מדים מבהיקים, והוא, הרציני, הנאה, המחונך, אך הייצרי בסתר, יחכה לה עד הסוף המאושר. הם יתחתנו, וימותו כעבור ארבעים שנה, ובתווך - חייהם הנוחים בין ספלי תה, קצת בעיות פוליטיות, כמה מבוכות חברתיות... כן, פטפטנית, צריכה להשגיח, לערבב בזהירות, לא למעוך את המילים, הן כמו אטריות דקות, שלוש דקות בישול בדיוק.
המורה לאנגלית ישב לידי באוטובוס בטיול מורים עוד כששימשתי מורה לספרות בבית־ספר־ערב, דוחסת למוחות תלמידים רדומים את אנטיגונה וביאליק. האנגלית האוקספורדית שלו התנגנה באוזני כשהעיר,
-הנוף ירוק כמעט כמו בבית.
-בגלל הגשם, חייכתי אליו, -בקיץ הכול צהוב כאן.
הוא חייך חזרה,
-העיניים שלך ירוקות, מיי דיר ליידי, אף פעם לא שמתי לב.
וכבר ערימות, ערימות של דמיונות ממלאים אותי, כמו ציורים בחוברות צביעה של ילדים שנצבעים בפנדות צהובות וכחולות ואדומות וסגולות. בלעדיהם אני רק מסגרת של אשה בלי קיום ממשי, והרי זה מגוחך, אינני קיימת בלי הדבר הלא־קיים הזה שאני ממציאה. הילדה הקטנה שהייתי, עדיין רכונה על דף נייר, ממלאת בצבע דוב ריק, חתול ריק, בובה ריקה, בית ריק, וקול אמי עדיין קורא, תפסיקי כבר, שעות את כפופה מעל הציורים האלה, בסוף תהיה לך גיבנת!
התפטרתי מבית־הספר ההוא, לא זוכרת, או לא רוצה לזכור למה, שנתיים לא ראיתי את המורה לאנגלית, ואני ויוני מטיילים רק לעיתים רחוקות.
-מתי מגיעים, שאלת, ואני תהיתי אם לא עברנו את ראש־פינה מזמן ואנחנו כבר דוהרים בארץ אויב, לבנון, הרשות הפלסטינית, אפילו סוריה, כל־כך קטן פה הכול, קל לחצות גבול בלילה בלי לשים לב, עוד מעט יירו עלינו -
-עוד מעט, חמוד, כפות הידיים על ההגה כאבו ממאמץ. ושוב נזכרתי שצריך להזמין עוד חדר. איך לא חשבתי על זה קודם. לא נורא, בטח לא מלא עכשיו, סתם אמצע שבוע, ומיתון והמצב. שלפתי אותך מבית־הספר, אני עושה לך חופש. כמה זמן לא עשיתי את זה, בעצם אף פעם, חוץ מתור שהיה לך פעם לרופא־שיניים, ואחר־כך, המום מזריקת ההרדמה, ביקשת, בואי נעשה כיף במקום לחזור לבית־ספר, ועשינו. הלכנו לפארק הירקון, והסתכלנו על הסירות, אז עוד אהבת את המתקנים והברווזים, האכלנו אותם לחם מהסנדוויץ׳ שלא רצית לאכול--
צומת עמיעד ושמאלה על כביש תשעים, המפה על הברכיים שלך, אבל כבר ידעתי את הדרך. פעם היו לנו חברים באליפלט. הם נסעו לקנדה בשליחות מטעם הסוכנות- אורות על ההר, ואני פונה על־פי השילוט. הגברת גולדמן, בעלת בית־הנופש, בטח כבר התייאשה, אבל השעון הראה רק שמונה־וחצי. בדרכים השעה תמיד הרבה יותר מאוחרת.
-לא נורא, חייכה גברת גולדמן כשהתנצלתי בפניה על האיחור, -אני בדיוק רואה את הסוף של ׳מבט׳. תכירו את איציק, בעלי. כל בעיה עם החשמל, תקלה במזגנים, במקרר, נורה שרופה, הוא מתקן. איציק - גבר גבוה, מקריח, לבוש מכנסיים קצרים וגופייה מתוחה על כרס מתפתחת. -קחו, קחו, אל תתבייש, ילד, הציע לנו בוטנים מן החופן שבידו. נטלת בוטן אחד בעיניים מושפלות. -בואו, אני אראה לכם את החדר שלכם, יש אפילו ג׳קוזי, שנה שעברה הכנסנו... עליזה הביטה בנו בעיני רדאר חוקרות. לרגע חלף צל על פניה. אחר־כך שוב חייכה. צעדנו בעקבותיה על שביל האבנים בחצר המוקפת עצי פרי, ביניהם הבליחו אורות מיישובים סמוכים ומהגולן. -איזה נער חמד, בן כמה אתה? -שלוש־עשרה, ענית, קולך מהוסה, כמו תמיד כשאתה מדבר עם זרים. -את אמא שלו, כן? חייכתי אליך בהיחבא, כמעט מתפתה לומר, לא, אני הומברט־הומברט ממין נקבה, אבל נבהֶלֶת, -בטח, אני אמא שלו, אלא מה? -היא כמו חברה, אמרת פתאום, וגברת גולדמן ענתה, קולה צועד לפנינו, -זה כיף, אמא כזאת. איזו אמא, חשבתי מייד, כזו שנראית נחמדה ומבינה, כזו שאף פעם לא עומדת באמצע הסלון וצועקת, -איך יצא לי כזה ילד, חיוור, שותק, ראש מלא בתאריכים, תאריכים, סגור כל היום בחדר, בלי חברים, בלי בילויים! אני בגילך כבר קרעתי את העיר, הלכתי לרקוד כאילו מחר מלחמת־עולם, התנשקתי עם כל מי שרקד איתי סלואו, נשיקות קטנות, טיפשיות, הכנתי ארוחת־ערב לכל המשפחה, עשיתי ספונג׳ה בכל הבית, קראתי בלי סוף ספרים, איך יצא לי כלומניק כזה, מאה־וחמישים אי־קיו מתבזבזים על אוויר, תעשה משהו, צלצל לחבר, הטלפון יהיה תפוס שעתיים, ואני אצעק די כבר, שחרר את הקו! צב, הזמן משיג אותך - תראה את יוחאי, קומה מעלינו, פירסינג באף, קעקוע על הכתף, שיער צבוע כתום, וכל הזמן פמפום תופים עמום במקצב קבוע עולה מחלון החדר שלו, מהפנט את האוזניים. לא שאני רוצה שתהיה כזה, אבל קצת רגיל, קצת־רגיל, מה יש - לא מפסיקה, למרות שאני רואה את גאוות בן־המלכים בעיניים הכהות שלו שוקעת עמוק־עמוק לתוך גלגל העין, מה אתה עושה שעות בחדר הזה שלך, חוץ מלהקשיב ל׳דלתות׳, איזה ילד בגיל שלך אוהב את ׳הדלתות׳?! מה עם אם.טי.וי, דאנס, טרנס, האוס, מאוס?
עכשיו אני אהיה אמא כיפית. אמא טובה. אני אכבוש את הרצון שעולה בי כשאני צועקת ואורי שותק, לתפוס בשערותיו ולטלטל כמו בובת סמרטוטים, תביא לי נחת, אתה שומע?! תביא לי נחת! אני אביא לך נחת בפעם הזאת. ותודה לאמך שהביאתך עד הלום. החדר מרווח, שתי מיטות מופרדות מכוסות כיסויים מבד הודי סגלגל עם ציורי שמשות, שטיח קווקזי צבעוני מאוד, ושולחן עץ בהיר מוקף ארבעה כיסאות תכולי משענת, פינת מטבח, מיקרוגל, קומקום, כמה פרוסות עוגת שמרים־שוקולד מונחות בצלחת חרס קטנה על השולחן. -אמא, תוכלי אפילו לבשל פה אם תרצי, הנחת את התרמיל על השטיח. -העוגה על חשבון הבית, חייכה גברת גולדמן את חיוכה המקצועי. -אם יש בעיה, אני למטה, ואתם יכולים לקרוא לי עליזה. היא יצאה, סוגרת אחריה את הדלת, והשאלה אם אפשר לשכור חדר נוסף נותרה אילמת בפי. הסתכלתי עליך. העיניים החומות־דבשיות שלך הביטו בי מבין שתי שורות ריסים ארוכים במניפות. הוא היה בתוך הגוף שלך, היצור הזה, עצוב העיניים, ממך הוא יצא, את הענקת לו את עצמו, ורוך אמהי שטף אותי, מה פתאום חדרים נפרדים. -בוא אלי, ניגשתי אליך, חיבקתי את מותניך. הנחת לי לחבק אותך לרגע. -תינוק גדול אתה, שמטתי את ידי. -בוא נתארגן. בשתיקה סידרנו את הבגדים בארון העץ הבהיר. על המדף העליון היה מונח ספר תנ״ך מרוט־שוליים מעוטר באותיות זהב דהוי על הכריכה, תורה נביאים כתובים.
-תראה מה יש כאן, מעניין אם מישהו שכח את זה.
-אהה.
-אתה רעב, חמודי
-קצת.
ישבנו במסעדה פצפונת באחד הבניינים המשוחזרים, ליד המתנ״ס. ארבעה שולחנות בחוץ, שני שולחנות בפנים. התפלאתי שמקום כל־כך קטן, רחוק מהעיר הגדולה, מכין מנות מתוחכמות כאלה, אולי כדי להתחנף לעירוניים כמונו. מאפה תרד ופטריות על מצע ירוק עם אגוזי מלך מוקפצים בשמן זית גלילי, סלט עשבי תיבול ופירות־יער ברוטב בלסמי חם... הזמנת צ׳יפס והמבורגר שנקרא כאן ׳ראש־בורגר׳ ברוטב מיונית עם צלפים. בלי צלפים ביקשת. וקולה. שעה קודם, בחדר, תהיתי אם להתקלח ולהחליף את מכנסי החאקי הדהויים מהדרך. -חבל על הזמן, נצא כבר ככה, אמרתי. אתה החלטת דווקא כן להתקלח. חשדתי שעמדת שם, מתחת לזרם, ובהית, בלי להסתבן כלל, אתה יכול להיות במקלחת שעתיים, אבל כבר אסור לי להיכנס ולבדוק. -יש משבר מים במדינה הזאת, צעקתי מעבר לדלת, מנסה לגבור על קול זרימת המים. לא ענית. במראה על הקיר קלטתי את דמותי. אולי כדאי שאפסיק להתעסק כל־כך הרבה עם אוכל. אשה קטנה עם תחת גדול. עוד גרם אחד והישבן הזה יהיה זכאי לאזור חיוג משלו, או לשם פרטי, כמו במחזה יעקובי וליידנטל של חנוך לוין. משכתי את חולצת הטריקו מתוך המכנסיים, שתכסה כמה שניתן. יצאת מהמקלחת די מהר יחסית, לבוש במכנסי הג׳ינס הנצחיים שלך, שערך רטוב. לרגע יכולתי לראות אותך בעיני האשה שתאהב בעתיד. יכולתי לראות איזה גבר ייצא ממך. -אתה תתקרר ככה, עם השיער הרטוב שלך, זה לא תל־אביב כאן, עם הלחות החמה, נגעתי בקצות אצבעותי בשערותיך. תתנגב חזק. -בחייך, אמא, לא קר עכשיו.
לרגע התגעגעתי לאלינוער--
הבטתי בך מעבר לשולחן העץ במסעדה הקטנה. רק זוג אחד נוסף ישב בפינה ליד החלון. למה רצית לנסוע איתי. לא פעם, כשהלכנו יחד ברחוב, ובאו לקראתך חבר׳ה מהכיתה, היית מסנן, -אמא, תלכי קדימה, שלא תיראה איתי, שלא יצחקו עליך, זה, עדיין הולך עם אמא שלו, כמו תינוק. לטיולי השבת הנדירים כבר לא הצטרפת מזמן. ערב אחד מצאתי אותך ואת יוני רכונים ראש אל ראש מול מסך המחשב, בוהים בזוג שדיים ענקיים מחוברים לגוף נערה דקיק. שמחתי שעשיתם משהו יחד, אפילו אם זה לא משהו חינוכי במיוחד, ובכל זאת נזפתי בכם, -אין לכם מה לעשות חוץ מלגלוש באתרים הדביליים האלה? לא עשיתם זאת שוב. כשיוני גיחך פעם ושאל, -נו, בא לך שנגלוש קצת באתרי ציצים? ענית שכל האתרים האלה דביליים, ויוני נכלם. הסתגרת בחדרך, ושום דבר ממה שאמרת לי לא הסגיר את מעשיך שם שעות ארוכות כל־כך.
למה בכלל רצית לנסוע? אולי כי מדובר בכל זאת בבר־ מצווה. כל שבוע עלה מישהו מהכיתה לתורה. רובם בבתי־כנסת אורתודוכסיים, חלקם בבית־הכנסת הרפורמי, בטקס ׳נאור׳. לא רצית לעלות לתורה בשום אופן. מה לך ולזה. -כולם עושים את זה, מצאתי עצמי מגינה על המסורת בבלי דעת, נזכרת איך המורה קראה לך פעם, ׳מנהיג האופוזיציה׳. גם חגיגה לא רצית לערוך. -מה אני צריך לעשות חגיגה לחברים שלכם? לא היה לך את מי להזמין, חוץ מרן, גם הוא סגור ומסוגר, בקושי ממלמל שלום בפעמים המעטות שבא אלינו, ממהר לחדרך בצעדים מגושמים. עזרת לו במתמטיקה ובעוד מקצועות שהתקשה בהם.
לפעמים התחשק לי לגשת לבית־הספר של אורי, להיכנס לכיתה, להביט ארוכות בפרצופים המתבגרים הלעגניים, ולצעוק, מה רע בילד הזה, למה אתם לא מזמינים אותו למסיבות שלכם, למה אתם מחייכים כשהוא מצביע ואומר את התשובות הנכונות בשליפה, במתמטיקה, באנגלית, בביולוגיה, בכל נושא. למה אתם לא אוהבים את הבן שלי, הבן היחיד שיש לי, והוא כל־כך ראוי לאהבה. ולפעמים, מבעד למסך אפור של כעס רציתי להטיח בו, בטח שלא אוהבים אותך, משונה אחד, גם אני מתאמצת, כל הזמן מתאמצת לאהוב, אפילו אבא שלך כבר ויתר.
בחוץ אני שומעת קריאות. מישהו צועק, -גברת בתיה, גברת בתיה, בואי נסגור דברים כמו אנשים תרבותיים. אני לא עונה. בכלל, למה הבלגן הזה, שטות, שטות גמורה. אני רוצה לצעוק חזרה, שברו את הכלים ולא משחקים, אני ב׳פּוּס׳, תנו לי מנוחה. כמה נינוח היה הכול כשהגענו, הפוגה קלה מהעיר הרועשת והמעשנת שלנו, חופשה עם הבן, טיול בר־מצווה קראנו לזה, ואפילו אתה צחקת.
נגסתי במאפה התרד והפטריות.
-תגיד לי, אורי, בא לך שתהיה לך חברה?
-כן, בטח, מילמלת בפה מלא.
-יש מישהי? או אולי מישהו... ניסיתי לשאול, הרי אנחנו כאן, בנופש, זה הזמן לשאלות כאלה, ועל מה אדבר איתך, השתיקות הארוכות, כמו שדות החושך בדרך, פה ושם מלה או שתיים, ריצודי אורות חיוורים.
-אין. אין אף אחת.
-מה, אין בנות נחמדות בשכבה?
-לא.
-למה?
-הן מגעילות. שום דבר לא מעניין אותן חוץ מבגדים ושטויות. די, אמא.
ארבעה לילות, חמישה ימים. הדקות מתמתחות, חמישה-ימים-אינסופיים. איך הלכה לאיבוד היכולת הטבעית ההיא, לאחוז בו בידיים, לקרב אל השד, להיניק. להיות בעלת זכות על חייו. בכיתה ד׳, טקס יום השואה. בשמונה בבוקר, לפני הבישולים הדחופים לארוחת־צהריים ענקית שהזמינה כל שנה משפחת ניצולי שואה, כי ׳דווקא ביום הזה נאכל מכל טוּב׳, רצתי לראות איך הוא מדקלם את המשפט היחיד שאמר בטקס: ״אנו זוכרים את בנינו ובנותינו שנתנו נפשם למען עמם, בגבורה ובטהרה״. הוא ניצב בקידמת במת האבן בפאתי אולם ההתעמלות, רגליו הרזות מבצבצות ממכנסי הג׳ינס הקצרים, והחולצה הלבנה - חולצת כפתורים שניצן של ורד אדום היה רקום על צווארונה, שהיתה שלי כשהייתי צעירה ורזה. מצאתי אותה על המדף העליון בארון, כשאורי נזכר בחמישה־לשמונה שצריך חולצה לבנה, והיא בלעה אותו לתוכה. ישבתי על כיסא פלסטיק בסוף האולם, אחרי טורי הילדים שכרעו בישיבה מזרחית על מזרני ההתעמלות הדקים. מלבדי היתה רק עוד אמא אחת שהתרוצצה מצד אחד של האולם לצידו האחר, עינה מחוברת למצלמת הווידיאו. ישבתי שם, בסוף האולם, בודקת אם הניע שפתיים כשכולם שרו ׳אלי אליי, ו׳אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה׳. ליבי עלה על גדותיו מאהבה. הנה, כמה יפה שר עם כל הכיתה, הוא יכול, אם הוא רוצה, ומייד כעס, נו, נו, ׳החול והים, ריאישרוש של המים׳... קדימה, טמבל, מה אתה חולם- אבל רק פעמיים נדד המבט שלו ונתקע בנקודה בחלל, והשפתיים שלו נעצרו.
אורי שתק, מביט דרכי. כשהוא ספון בחדרו לא מכבידה עלי נוכחותו כמו כאן. אילו היתה לי תגבורת- לא היינו צריכים לבוא, היה עלי לקבוע חד־משמעית, נוסעים ללונדון. כולנו. נשלם בקרדיט, נטוס בצ׳רטר הכי זול. כל יום שישי אני גוזרת את המודעות מהעמוד האחרון של העיתון, דילים של הרגע האחרון. כמה קל לקנות כרטיס ולנסוע. כל החלומות בטווח דיל אחד. מאה־תשעים־ותשעה דולר שלושה לילות פלוס מלון שלושה כוכבים ברומא. מאתיים־תשעים דולר ארבעה לילות בפראג. -תקראי את האותיות הקטנות, יוני אומר כשאני מנופפת בגזירי העיתון, -לא כולל מיסי נמל והעברות, ומה עם אוכל, נסיעות בתחבורה הציבורית, טלפונים, מתנות? אבל אני ממשיכה לגזור ולשמור, כאילו במודעות לבדן יש משהו מקיום ההבטחה.
-חבל שלא נסענו ללונדון, מילמלתי. היינו מטיילים ברחובות ליד כיכר פיקדילי, צופים במופעי רחוב בכיכר לסטר, משוטטים ב׳בריטיש מיוזיאום׳, ב׳טייט׳. יורקים לתמזה לפנות־ערב. ובלילה, במלון ליד ה׳מרבל־ארץ׳, אני ויוני בחדר אחד ואורי בחדר אחר, עם דלת מחברת שנסגור, כדי שלא ישמע את האנחות הצרודות שלנו. האוויר של לונדון יעורר אותנו לחיים... חייגתי ליוני. Home Calling - האותיות ריצדו על המסך הירקרק של הטלפון הנייד. הטינה בתוכי נעלמה, נחבאת מאחורי לב נכמר. הוא גולש באינטרנט. -אתר סקס? ניסיתי להתבדח. -מה פתאום, עבודה. אתם עושים חיים? קולו העסוק. הטינה הציצה מאחורי הלב שהתקרר בבת־אחת, חוזרת על קצות אצבעותיה למקומה, בין הקיבה למעי הדק. -אנחנו אוכלים עכשיו. אתה רוצה לדבר עם אבא? הושטתי לך את המכשיר. הנעת ראשך בשלילה, אבל אני התעקשתי. -אבא? כן, הכול בסדר. הגענו בסדר. לא, הכול טוב. די, בסדר. בסדר. די, אבא. ביי. ביי.
אחרי האוכל טיילנו קצת ברגל, חוצים את הסמטאות המרוצפות של ראש־פינה העתיקה. -ב־1882 הקימו הבילו״יים את ראש־פינה, מילמלת כשחלפנו על פני ביתו של פרופסור מֶר שחקר את המלריה, המלון של אלתר שוורץ, מסעדות מוארות, ריקות מנופשים. רק לפני שנתיים היה צפוף כאן כמו בתל־אביב.
-מיתון, אמרתי. פיגועים.
שתקת.
-מחר ניסע לנחל עמוד, או לצפת. מה אתה מעדיף?
-מה שאת רוצה, בעטת במרצפות האבן. התעטשת.
-אתה רואה. אתה מתקרר. בוא נחזור לחדר.
שתי נערות בהירות שיער חלפו על פנינו. הן היו אולי בנות שתים־עשרה, אולי ארבע־עשרה, אי־אפשר לדעת. הבנות בגילאים האלה נראות כבר כמו נשים. השמאלית הביטה בך וחייכה.
-היא חייכה אליך, אמרתי.
-מה פתאום.
בעטת במרצפת, אבל הפנית ראשך לאחור להביט בהן שוב. פתאום שמחתי. מחר, כל היום לפנינו. ניסע לנחל עמוד, נצעד קצת, מה יש, אנחנו רוב הזמן קורץ׳ כמו בטטות. אחר־כך נבחר מקום כיפי לאכול בו, נחגוג. בר־מצווה, לא? בערב נעשה סיבוב בעיר העתיקה, ואחר־כך נשב על הדשא, בין עצי הפרי, ונסתכל בנוף. אולי נראה שוב את הבנות האלה. נשאל אותן אם הן מקומיות, נזמין אותן לאכול איתנו גלידה. בטח לא תרצה. שתקת כל הדרך, בועט באבנים. הרגשתי כאילו אני זו שהכרחתי אותך לבוא איתי לטיול הזה. בתחתית הבטן התבשל משהו חם, מרק של זעם כבוש. איך עושים שיהיה קל, שהשיחה תקלח, למה אני תמיד רוצה יותר, אולי כדאי שאשתוק ודי, נעביר את הימים האלה בלי מלה.
״אם אתם באמת רוצים לשמוע על כל העניין, אז מה שבטח תרצו לדעת קודם־כול זה איפה נולדתי ואיך היתה הילדות המחורבנת שלי, ומה עשו ההורים שלי לפני שהולידו אותי...״ מה שבאמת הייתי רוצה זה לפגוש פעם את התפסן הזה, מהספר. או את סלינג׳ר. או את שניהם. זה בטח לא אפשרי, כי קראתי באיזו כתבה שסלינג׳ר מתבודד כבר שנים, ולא מוכן לפגוש אף אחד.
אמא, צריך לקנות קולה. תשאירי לי כסף לפני שאת הולכת לאירוע שלך ואני אלך כבר בעצמי.
אורי
